מאגר סיפורי מורשת

שמי שמשון, יצחק, סימון, נולדתי בשנת 1929 בעיר באקו שבמחוז מולדובה. אני הייתי הבן הבכור מבין שני הילדים שהיו להוריי. נולדתי בשם שמשון וכשעלתי לארץ שינו לי את השם לסימון יצחק ואף החליפו בין שם פרטי למשפחה ולכן אנחנו בשם המשפחה סימון.

תקופת ילדותי הייתה במקום בו נולדתי בעיר באקו שבמחוז מולדובה ברומניה עד גיל 15. בבית הספר היסודי שהיה לא רחוק ממקום מגורי למדתי רק 5 שנות לימוד. עקב מלחמת העולם השנייה לא המשכתי ללמוד. בבית הספר שלנו למדו ילדים יהודים ונוצרים ביחד ולכן החברים היו גם וגם.

היהודים שביננו למדו תורה "בחדר" והקפדנו כמה שיכולנו על המסורת היהודית. המשחקים ששיחקנו אז היו בהתאם לאמצעים שהיו ברשותנו כגון חבלים, כדור, אבנים, תופסת וכו'. עם חלק מהחברים נפגשתי פה בארץ.

גרנו ברחוב ארוך וצר כאשר מצד אחד לפני הרחוב, היה אגם מאד גדול, ובסופו הייתה כנסיה גדולה. שם הרחוב לפני השינוי היה בונה וסטילי.

הבית שבו הורי אני ואחי גרנו היה בית פרטי לא גדול עם חצר, אחי ואני ישנו בחדר אחד והורי בחדר סמוך. בסלון שהיה לא גדול, הייתה מונחת מכונת תפירה ששימשה את אבי כחייט. בחצר הבית היה מרתף ששימש כמקרר גדול שבו נשמר המזון. אחי ואני שיחקנו בחצר תופסת או עם כדור, וכשפרצה מלחמת העולם השנייה נאלצנו להסתתר יותר בבית.  לצערי, אני ואבא היינו בעבודות פרך ורק אמא ואחי נשארו בבית.

לאחר שנים ולאחר המהפכה הקומוניסטית ברומניה הרחיבו את הרחוב לרחוב דו סיטרי וחלק גדול מהבתים נהרסו ובנו במקומם בניינים על קומות וחנויות. הכנסייה נשארה במקומה.

בשנת 2004 כשטסתי עם אשתי ושתי בנותיי לרומניה לטיול שורשים, הגעתי לרחוב בו נולדתי ומצאתי רחוב רחב וארוך ובניינים גדולים. שם הרחוב שונה לשדרת אלכסנדרו ובמיקום הבית לפי זכרוני נבנה בניין קומות.

עליתי לארץ בשנת 1948 כשהייתי בן 19, וגייסו אותי מיד עם העלייה. לבשתי מדים, נתנו לי רובה וגייסו אותי בלטרון. לימדו אותי להשתמש בנשק, וישר התגייסתי  למלחמה שהייתה, מלחמת העצמאות. לאחר כמה חודשים לא הרגשתי טוב ועברתי ניתוח תוספתן ומאז לא חזרתי לשרות הצבאי והצלחתי לחמוק מהסיפור. אז לא היו שמות לחיילות היבשה אבל הייתי בחיל רגלים של היום.

למדתי בארץ חשמל והתחלתי לעבוד בחברת החשמל כפועל, לימים הפכתי למשגיח וכשפותח אזור אשדוד, הייתי מנהל ההשגחה והאחזקה וסגן מנהל האזור באשדוד. הייתי חבר בוועד עובדי חברת החשמל כמה שנים.

משפחה

הכרתי את סבתא בארץ. יצאנו קרוב ל 5 שנים, התחתנו בשנת 1954 והבאנו שלושה ילדים, אבי הדוד הגדול עדה הדודה ואמא גילה.

הייתי איש חרוץ מאד שאהב את משפחתו באופן בלתי רגיל ותמיד דאגתי לרווחת הילדים והנכדים. בצעירותי הייתי עובד בעבודות פרטיות עד שעות מאוחרות ולו כדי לפרנס את המשפחה בכבוד.

אני אוהב לפנק את הנכדים במשחקים ובמתנות ובכסף ורואה אותם כאור בעיניי.

גם העובדים שלי היו מאד מסורים לי ואהבו אותי והייתי מנהל תומך ומבין ודואג לעובדיי שלא תחסר להם פרנסה.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת עבודת השורשים וההשתתפות בתכנית הקשר הרב דורי.