מאגר סיפורי מורשת

שמי אפרת טל, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי עם נכדתי גילי, במסגרתה אנו מתעדות סיפור מחיי במאגר המורשת של התכנית.

נולדתי בירושלים סמוך להקמת המדינה. גדלתי בשיכון ותיקים, בקריית-היובל (בית מזמיל, לשעבר) – שכונה כפרית חדשה שהוקמה במרוחק ממרכזה של ירושלים.

בתקופה הראשונה למגורינו בשיכון, לא היה חשמל בבתים וברחובות, לשם תאורה ולהפעלה של המקרר ומכונת כביסה. השתמשנו בעששיות נפט לתאורה ובקרח לקירור המצרכים במקרר. את הקניות ערכו בצרכניה השכונתית. לא היו חנויות נוספות בשכונה. בחצר ליד הבתים היו גינות עם עצי פרי ופרחים ולולי תרנגולות.

בגן הילדים של השיכון, שהיה בבית מגורים ששימש כגן, לא הייתה חצר משחקים (כמו שאנחנו מכירים היום). לכן, מדי יום, לאחר ארוחת עשר משותפת, הלכנו עם הגננת לחורשה שהייתה לא רחוקה מהגן – חורשה של עצי אורן ואלון. החורשה הייתה גינת המשחקים שלנו: שיחקנו בין העצים וגם טיפסנו עליהם. מדי יום שישי ערכנו בגן מסיבת "קבלת שבת". כל ילד הביא מטבע של גרוש (אגורה) כתרומה לקרן הקיימת, לפיתוח מדינת ישראל. את המטבעות תרמנו לקופה הכחולה של הקרן הקיימת.

בשעות אחר הצהרים היינו נפגשים עם ילדי השכונה ומשחקים ליד הבית (בכדור, בחבל, ב"ארץ"), או הולכים לטייל ולשחק בשדות שהקיפו את השיכון. אהבנו לטייל בשדות, לקפוץ בין הסלעים ולרוץ במרחבים והכרנו את הצמחים ופרחי הבר הרבים שגדלו בהם.

אחד הבילויים שהיו אהובים עלי מאוד, לאחר שלמדתי לקרוא, הייתה קריאת ספרים. בעזרת הספרים הפלגתי בדמיוני אל ארצות רחוקות, חוויתי הרפתקאות והכרתי ילדים ואנשים שונים. את הספרים החלפתי בספריה השכונתית, כמעט מדי יום.

במקביל להתפתחות השיכון, נוסד בית הספר וצמח – הוא התחיל בכיתה א' וצמח בהדרגה עד לכיתה ח'. בשנותיו הראשונות הוא היה בצריפים ורק לאחר מספר שנים נבנה בניין הקבע של בית הספר. בבית הספר למדו ילדי השיכון יחד עם ילדי שיכון העולים והמעברה הסמוכים. זה היה מפגש מעניין עם ילדי המשפחות שעלו ארצה מארצות שונות, בשנים הראשונות שלאחר הקמת המדינה. בהפסקות שיחקנו בשדות שהיו סביב בית הספר.

במשך הזמן השכונה התפתחה וגדלה ונבנו בה שיכונים רבים ותלמידים רבים נוספו לבית הספר. מספר התלמידים בבית הספר היה גדול מאוד. מבנה בית הספר היה קטן ולא היה מקום לכל הכיתות. לכן היו תקופות, שלמדנו ב"משמרות": משמרת א' – בשעות הבוקר, כרגיל, ומשמרת שניה – משעות הצהרים ועד לפנות ערב. לאחר כמה שנים בית-הספר נקרא על שמו של ראש עיריית ירושלים "גרשון אגרון".

בבית הספר שלנו הייתה מסורת של קיום חגיגות גדולות בחגים – במיוחד בחג השבועות. זו הייתה חגיגה גדולה שבה הבאנו בכורים מגינת בית הספר ומהגינות שטיפחנו ליד הבתים. כולנו היינו לבושים בבגדים לבנים וזרי פרחים על ראשם. בחגיגה השתתפו כל תושבי השכונה. בסיום הטקס הובילו את הביכורים לבית הקרן הקיימת. אירוע חשוב שהיה בחגיגה זו, הייתה תערוכת הפרחים, בה הבאנו והצגנו פרחים מגינות הבתים שלנו.

בכיתה ד' הצטרפתי לתנועת הנוער "התנועה המאוחדת". הפעילות היתה בקן, בצריף עץ, ששכן במגרש בקצה השכונה. מאוד אהבנו את הפעילות ב"תנועה" ובמיוחד את משחקי השדה, הטיוליים הרגליים במקומות שונים בארץ, ואת מחנות הקיץ. הפעילות בתנועה נמשכה עד לגיוס לצבא במסגרת הנח"ל – נוער חלוצי לוחם.

השכונה הייתה מרוחקת ממרכז העיר, כדי להגיע למרכז נסענו באוטובוס, שהגיע לשכונה לא לעיתים קרובות. (האוטובוס של חברת המקשר היה מספר 18). בבית הספר התיכון למדתי מחוץ לשכונה בבית הספר שהיה ליד הקמפוס של האוניברסיטה העברית, לשם נסעתי באוטובוס ובחלק מהדרך הלכתי ברגל בואדי שהיה בין שדרות הרצל לאוניברסיטה.

הזוית האישית

גילי הנכדה המתעדת: לי ולסבתא היה מאוד מעניין להנות ולגלות יחד אחת על השנייה דברים חדשים ומעניינים, היה כיף לשחק ולבלות יחד.