מאגר סיפורי מורשת

שמי תמרה בבייב, נולדתי בטורקמניסטן בגבול איראן ואפגניסטן בעיר איולוטן. היה לנו בית פרטי עם חצר מאוד מאוד גדולה וארבע משפחות גרו בחצר הזאת, כל אחת בדירה שלה. היו לנו שלושה חדרים, מטבח וגינה יפה. מולנו גרו דוד שלי עם המשפחה שלו, סבא שלי וסבתא שלי.

המטבח שלנו היה בחצר, לכל משפחה היה מטבח נפרד. בדירה היו לנו שלושה חדרים. לפעמים היה קצת קשה מבחינת אוכל עם הכשרות, מדי פעם כמה משפחות יהודיות היו קונות פרה ואז מזמינים שוחט ומתחלקים בין המשפחות. היינו אוכלים גם הרבה דגים, מפני שהיו בעיר שני נהרות, אהבנו לאכול קרפיונים. בשבתות לא הייתה לנו פלטה לבישול, אבל בקיר המטבח היה לנו כמו תנור והיינו שמים שם פחם לפני השבת, מניחים בו את החמין, וכשהיינו חוזרים מבית הכנסת היה לנו חמין מוכן וחם.

כשהייתי קטנה היינו משחקים הרבה בחצר, בבית הספר, וגם תמיד היינו משחקים ברחוב ורצים לנו. גרנו באיזור עם הרבה יהודים אבל היה אסור ללכת לבית הכנסת לפי הוראות השלטון הסובייטי, לכן היהודים היו משכירים חצר אחת ושם בתוך הבית עשו בית כנסת, לשם היינו הולכים כדי להתפלל. היינו משפחה דתית, אימא אבא וארבעה ילדים, אני הייתי הבכורה אחריי אחי ועוד שתי אחיות. שמו של אבי יהודה, שם אמי אסתר, האח מתחתיי – משה, האחות פרידה ועוד אחות בשם מרים. כשהייתי בת 6 בערך נולדה לי עוד אחות, אבל היא נפטרה ממחלה עוד לפני שמלאו לה שנתיים. זה היה דבר מאוד קשה לכל המשפחה שלנו.

אבא שלי היה הצלם הכי טוב בעיר, תמיד היו מזמינים אותו לצלם חתונות, בריתות, תמונות לעיתון, תמונות לבתי ספר… בגיל 13 בערך עברתי עם משפחתי לאוזבקיסטן, היו לזה כמה סיבות. כמעט כל טורקמניסטן הייתה מדבר ואנחנו רצינו אוויר שהוא יותר צח. עוד אחת מהסיבות היא שבאוזבקיסטן חיו הרבה יהודים והייתה שם קהילה שלמה, אז שם היה הרבה יותר קל להשיג אוכל כשר.

בבית הספר אהבנו לשחק לפעמים בכדורסל ולפעמים במחבואים או קלאס, אחרי בית הספר היינו חוזרים הביתה, מכינים שיעורי בית ולקראת הערב היינו יוצאים החוצה לשחק שוב. לבתי הספר שלנו לא היו שמות אלא מספרים, לכל בית ספר היה מספר אחר. בבית הספר למדנו פיזיקה, מתמטיקה, היסטוריה, גאוגרפיה, כימיה, ספרות, רוסית, ספורט וגרמנית. המקצועות האהובים עליי היו היסטוריה וגאוגרפיה. התייחסנו למורים עם הרבה מאוד כבוד ופחד, הייתה הרבה משמעת. העונשים היו לצאת מהכיתה ואם עשו משהו נורא זה כבר לצאת למנהל או שמזמינים את ההורים לבית הספר ומספרים להם על מה שקרה. לבית הספר לבשנו תלבושת אחידה: השיער היה אסוף לצמות, לבשנו שמלות, עניבה אדומה, צווארון לבן שהיינו תופרים, סינר שחור ובחגים סינר לבן. לבית הספר הבאנו אוכל מהבית אבל תמיד הייתה את האפשרות לקנות שם אוכל, אני גרתי ליד בית הספר והייתה לנו הפסקה של 20 דקות, אז כמעט תמיד פשוט הייתי רצה הביתה, אוכלת משהו מהר וחוזרת לבית הספר.

היו הרבה סוגים של מוזיקה בברית המועצות: רוסית, אזרבגנית, אוזבקית… ברית המועצות הייתה מורכבת מ-15 מדינות, 15 שפות, 15 תרבויות ולכל תרבות הייתה את המוזיקה שלה, השירים שלה, הקונצרטים שלה, אז לפי המוזיקה כבר ידענו של מי היא. לפי המוזיקה כבר ידענו אם זה אזרבייג'ני, תורכמני, רוסי, קווקזי, אוזבקי… היינו שומעים את המוזיקה ברדיו. תמיד הייתה לנו טלוויזיה בבית, רדיו, דיסקים ופשוט מה שהיה באופנה היינו קונים ומקשיבים לזה בבית. אצלי הרדיו היה תמיד דלוק, הקשבתי למוזיקה בכל מיני שפות ולחדשות. היו חדשות בכמה שפות. אני הקשבתי ברוסית, אבל היה גם בטורקמנית עבור כל הטורקמנים שגרו בכפרים או מדי פעם גם בערים.

בברית המועצות רקדו כל מיני ריקודים: ריקודי עם, ריקודים בלארוסים, אוקראינים והיה מאוד מקובל – ריקודים מולדובים. בסופי השבוע בפארקים הייתה לנו רחבת ריקודים, היינו קונים כרטיס בגרושים ונכנסים לרקוד. הייתה שם להקה שניגנה מוזיקה חיה ואם נשים היו באות לבד, היה בא בחור ומזמין אותך לרקוד איתו וככה נוצרו קשרים, מערכות יחסים ואפילו חתונות. פעם כמעט כל הזוגות שנוצרו, הכירו ברחבת הריקודים, אבל הרבה בנות יהודיות לא יכלו ללכת לשם כי ההורים פחדו שהבחורה תכיר בחור שהוא לא יהודי ותתחתן איתו. לכן ההורים מאוד שמרו על כך, אז אם אנחנו הבנות היהודיות הלכנו לשם זה היה בשקט, כדי שלא ירכלו בשכונה, אבל אני הלכתי לשם כמה פעמים. מאוד אהבתי ללכת לשם.

אחרי שסיימתי את בית הספר לאחיות בגיל 17 באוזבקיסטן, רצו לשלוח אותי לכפרים באוזבקיסטן אבל פחדנו שאני רק בת 17 ואני אסע לכפר שאין בו יהודים אלא כולם מוסלמים. ביקשתי פטור ונסעתי לטורקמניסטן, שם היו לי הרבה מאוד קרובי משפחה. באותה תקופה גרתי עם סבתא שלי שגרה ביחד עם דוד שלי. דוד שלי אמר לחבר שלו שיבוא לאליוטן למצוא זיווג, אבל כשהוא הגיע הוא אמר שהוא רוצה להיפגש איתי. הוא היה מבוגר ממני ואני עדיין הייתי ילדה. הוא גם שלח לי שידוך וכבר כולם בעיר ידעו. בסוף הסכמתי, אבל גם פחדתי. היה עליי הרבה לחץ, פחדתי על השם שלי ומההורים. לבסוף התחתנו ועברתי לעיר הבירה של טורקמניסטן, אשחבד, נולדו לנו שתי בנות בריאות ויפות.

פרסטרויקה

בשנת 1990 בברית המועצות התרחשה מהפכה ואז גם נפתחו הגבולות, ואני אמרתי לעצמי שעכשיו הזמן הכי טוב לעלות לישראל ושאני צריכה לעלות לארץ, כי רק עם המהפכה החוקים במדינה איפשרו לעלות.

רציתי לעלות בגלל הציונות. דוד של אימא שלי גר פה עוד לפני שהייתה פה מדינה, ותמיד הוא שלח לנו תמונות ומכתבים, אז הכרתי את ישראל ורציתי להיות פה גם בגלל הכשרות שיהיה גם יותר קל מבחינת היהדות, וגם בכל שנה בחגים תמיד אמרנו בשולחן החג: "בשנה הבאה בירושלים". אף פעם לא אמרנו: 'אנחנו נוסעים לישראל', תמיד אמרנו: 'אנחנו נוסעים לירושלים'. שם, בגלות, ישראל הייתה ירושלים, מגיל 12 כבר ידעתי שאני רוצה לחיות בישראל. כשרציתי לעלות בעלי לא רצה, הוא חשב שהחיים פה הם קשים מדי ואני החלטתי שבכל זאת אני אעלה. לכן החלטנו שכדאי לנו להתגרש.

בסופו של דבר עליתי בשנת 1992 עם בתי הבכורה לארץ ביום העצמאות. כל מה שהיה לי ביד כשעליתי היה 90 דולר, לא נתנו להעביר משם כלום. בהתחלה נסענו לתל אביב לשבוע ולגור אצל חברים שהיו לנו עוד מברית המועצות. אחרי השבוע הזה לא היה לנו לאן ללכת אז החברה האמריקאית לקחה אותנו לנתניה למלון למשך חצי שנה. אחרי חצי שנה המלון הוציא את כל העולים אז התחלנו לחפש דירה. השכרנו דירה והתחלנו ללמוד את השפה באולפן וגם התחלתי קצת לעבוד. אחרי שלוש שנים כבר הבת השנייה שלי סיימה את הלימודים ועלתה גם לארץ.

מימין: אני עם כל נכדיי, משמאל: בחתונת בתי

הזוית האישית

סבתא תמרה: התיעוד העלה בי הרבה זיכרונות, על הסבתות, על הדור, על מקום המגורים, על הלימודים זה היה כאילו עברתי מחדש את כל התקופות האלו. ביום יום לא הייתי נזכרת בכל כך הרבה, אבל השאלות של יעל החזירו אותי לכל מיני זמנים בחיי.

יעל הנכדה המתעדת: אני שמחה שעשיתי את התכנית הזו, כי גיליתי הרבה דברים חדשים שעד כה לא שמעתי עליהם, לדוגמה: התקופה שסבתי גרה באוזבקיסטן, שזה דבר גדול אך לא ידעתי עליו.