מאגר סיפורי מורשת

אני ניבה אגוזי. נולדתי בשנת 1957 בחיפה.

להורים שלי קוראים זהבה ומריאן, ויש לי רק אח אחד שקוראים לו אברהם (אבי). למדתי בבית ספר "בארי" בשכונת נווה שאנן, מאוד אהבתי ללמוד והייתי תלמידה טובה מאוד.

השיעור שהכי אהבתי היה שיעור ספורט, ואהבתי גם לכתוב חיבורים. בחטיבה, אחי, שהוא הגדול מביננו, למד בבית הספר הריאלי, שהיה בית ספר פרטי. גם אני רציתי ללמוד בבית הספר הזה, וכל החופש הגדול התכוננתי ולמדתי כדי להתקבל לשם. בכיתה ז' התחלתי ללמוד בבית הספר הריאלי ולמדתי שם עד כיתה י"ב.

הייתה לי חברה מאוד טובה שהייתה גם שכנה שלי, והייתה בגילי ושמה נוגה, ועם השנים התווספו לי עוד חברות טובות. אהבתי לשחק עם חברים. היינו משחקים כל היום בחוץ בכדורגל, מחבואים, עמודו ועוד. כשגדלתי היינו נוסעים כמה חברים ביחד לבריכה, וכשהתבגרנו, נסענו לים.

לא היה לי אף פעם חוג וגם לחברים שלי לא היו חוגים, אבל אהבתי מאוד ללכת לקרוא ספרים בספריה, וגם מאוד אהבתי לרכוב על אופניים. אבל אבא שלי מאוד דאג שאני אסע באופניים ואפול מהם, אז הוא לא קנה לי אבל הבטיח לי שבגיל שמונה עשרה, אהיה הראשונה שתלמד לנהוג, ובאמת הייתי בין הראשונים שלמדו לנהוג.

הייתי גם חניכה בתנועת נוער "השומר הצעיר" היינו יוצאים לטיולים, ועושים המון פעילויות בשטח, משחקים, ומדורות. היו איתי כמה חברים מבית הספר ב"שומר הצעיר" אבל לא כולם, כי בנווה שאנן הייתה תחרות בין תנועות הנוער.

אני חושבת שלכל אדם מבוגר יש את הגעגוע הזה למצב שכילד אתה לא לוקח אחריות, והכל מוכן ומסודר לך, וגם היה לי בית מאוד מקבל ונותן. אני מתגעגעת לזמנים האלה, שהיה לי קל והרגשתי בטוחה ואהובה, ואלו היו זמנים אחרים. היה מאוד מעט, אבל הכל היה מאוד פתוח.

כשסיימתי את כיתה י"ב רציתי להתגייס לצבא, לגרעין נח"ל, ובאמת כבר בכיתה י"ב התחיל להתארגן הגרעין שלנו. בגרעין נח"ל אתה עושה את הצבא עם החברים שלך. מה שהיה מיוחד אצלנו, זה שהציעו לנו להקים קיבוץ חדש, שהיום הוא קיבוץ גשור ברמת הגולן. אנחנו רצינו מאוד להקים קיבוץ ,אבל חששנו שכשיהיה שלום ירצו להחזיר את רמת הגולן, ואז נצטרך לעזוב את הקיבוץ. לכן ביקשנו להקים קיבוץ אחר, ובסופו של דבר מי שרצה הלך להקים את קיבוץ סמר בערבה, ומי שרצה נשאר להקים את קיבוץ גשור.

רוב הצבא שלי עסקתי בהקמת קיבוץ. עשינו טירונות של חודשיים במחנה שמונים, ואחר כך עשינו ביטחון שוטף בנאות הכיכר, שנמצא סמוך לגבול עם ירדן. הבחורים היו עושים מארבים ושומרים על הגבול, ולבחורות לא היתה ממש תעסוקה. לאחר חצי שנה הלכנו להקים את קיבוץ סמר, שנמצא סמוך לאילת בערבה. הכרתי שם הרבה חברים ועד היום יש לי חברים מהגרעין ומקיבוץ סמר. בנוסף הכרתי שם את מי שהפך להיות בן הזוג שלי, אבא של בנותיי וסבא של נכדי.

החוויה הכי מצחיקה שקרתה לי במהלך השירות הצבאי: בסוף הטירונות, הושיבו אותנו כל הבנות באחד האוהלים לשיחת סיכום, אני ישבתי ודיברתי עם החברות שלי, וחייכתי, והייתי במצב רוח טוב. הקצינה לא אהבה את זה, וזה הפריע לה. והיא אמרה לי להפסיק לחייך. כנראה שהיא חשבה שאני צוחקת עליה. בתגובה לבקשה שלה, התחלתי ממש לצחוק, והיא הוציאה אותי משיחת הסיכום. זה הפך לבדיחה  בין החבר'ה וכולם צחקו על זה.

הדבר הכי מפחיד שקרה לי, זה כשהיינו בנאות הכיכר, הבחורים היו בכל מיני מוצבים ומארבים, ואנחנו  מדי פעם  הצטרפנו לרכב שהיה מביא להם אספקה. באחת הפעמים רציתי לבקר את סבא הוא היה במוצב ממש מרוחק, אבל לא הרשו לבנות להיכנס לשם, ואני מאוד רציתי להיכנס לבקר אותו, אז פשוט לבשתי מדים של בחור ואספתי את השיער, והכנסתי אותו לכובע הצבאי, ונכנסתי לאוטו. העבירו אותי בלי לזהות שאני בחורה. החיילים שנסעתי איתם ידעו שזאת אני אבל המפקדים לא גילו.  נסענו בתוך השבילים של ים המלח, והיה קצת מפחיד ובאמצע הדרך חשבתי שזו אולי היתה שטות לעשות את זה.

אם היו שואלים אותי ברור שהייתי עושה את אותו שירות צבאי. המטרה שלנו היתה להקים קיבוץ, עשינו את זה והקיבוץ עדיין קיים. לפני שנה בדיוק ביקרנו שם ביחד עם הנכדות, ונהנינו להיזכר במקום ובחוויות ולהראות אותו למשפחה.

הזווית האישית

סבתא ניבה לעמית : אני מאחלת לך עמיתי שתמשיכי להיות כל כך מתעניינת, ושתהני עם המשפחה, ותסתדרי עם האחיות שלך. שתצליחי בכל מה שאת עושה ותהני מהדברים שאת עושה.

עמית לסבתא ניבה : אני מאחלת לנו שיהיה לנו יותר זמן איכות ביחד, ושתעשי כל מה שאת רוצה.