מאגר סיפורי מורשת

שלום, שמי הוא אלישבע מרגלית. נולדתי בתאריך 20.5.1946, שנתיים לפני קום המדינה. נולדתי וגדלתי בחיפה.

בשורשי המשפחה שם המשפחה שלי היה מרגלית. השם מרגלית קשור אל סיפור אודות המלך הפולני: הדורות של משפחתי התחילו כבר במאה ה-15, כשמלך פולין נפטר והשאיר ילד צעיר להיות יורש העצר והוא נפטר בסוף השבוע. כולם חיכו להכתיר אותו ביום ראשון אך הוא לא שרד, והיועץ הכלכלי של המלך שנפטר היה מרגלית, הוא קיבל את הטבעת של פולין ליומיים וזה סיפור מאוד ידוע שמשפחתי חקרה עליו והגיעה עד לשם.

אמי עלתה ארצה מפולין בשנת 1936 ולא הייתה אז עבודה בארץ, היא עבדה במטבח הפועלות ובמשק בית למרות, שהיא הייתה בוגרת גימנסיה תרבות ברובנה שבפולין. כשהיא באה לארץ והיא ידעה את השפה העברית על בוריה, היא ידעה לקרוא ולכתוב ממש כמו ילידת ארץ ישראל. רק היה לה מבטא פולני שחלף אחרי תקופה.

אבי ישעיהו הגיעה מוורשה, שם עבד בלודג', הוא היה מצייר אריגים. בלודג' היו הרבה בתי חרושת לציירי אריגים. הוא היה בהכשרה של החלוץ. כל שבעת אחיו ואחיותיו היו דתיים ואורתודוקסים ורק הוא היה חילוני וציוני. הוא עלה ארצה, סלל כבישים בגליל ואחר כך עבד בחברת החשמל.

סיפור מיוחד על המשפחה שלי, הוא על אחיו הצעיר של אבא שלי, שהיה מלוחמי גטו ורשה. חיתנו אותו עם אישה רנדומלית שלושה ימים לפני שהגטו נפל והרגו את כולם, רק כדי שידע איך זה מרגיש להיות עם אישה. כתבתי ספר שירים בשם "כיתת חיים" וביקרתי במקומות בהם אבי גדל בפולין. אחד השירים בספרי מדבר על הסיפור הזה.

קצת על ילדותי

גרתי ברחוב חסן שוקרי שבחיפה שליד העירייה של חיפה ובתי המשפט. זה היה בית אבן אשר היו לו שתי קומות, לנו הייתה כניסה נפרדת. בחצר הייתה באר ישנה שכבר מזמן לא היה בה שימוש אבל החליטו להשאיר אותה ולבעלת הבית היו תרנגולות. כל פעם היא הייתה יוצאת ומפזרת זרעונים ליד השיחים של הבוגנוויליה שהיו בחצר.

הזיכרונות שלי מהילדות הם מקסימים, מכיוון שהייתי בת יחידה ולא הייתה לנו משפחה חוץ מדוד אחד שגר רחוק, אז כל השכנים היו המשפחה שלי, אני אהבתי אותם והם אותי וטיפלתי בהם והם בי, אני ממש ידעתי את האופי שלהם. כולם היו עולים חדשים ומכל העדות, זה היה ממש קיבוץ גלויות. הייתה שם מישהי ללא ילדים אז היא עשתה לי חלק מהתחפושות בפורים, היה חייט והוא תפר חליפות, היה עולה תמיד ריח של פחמים מדירתו. הוא היה מפחיד ופחדתי ממנו אבל באתי לשם, כי אהבתי את אשתו ואת שתי הבנות שלו והם למדו אותי לסרוג, לתפור, לרקום, לבשל עוגות שמרים ויש לי עוד המון סיפורים.

אני היום מטפלת ואני כנראה מטפלת מגיל מאוד צעיר. היו לי שכנים שהם היו קצבים והייתה להם ממש קצביה גדולה והיו להם שני ילדים: שרה'לה וחיימק'ה. שרה'לה הייתה ילדה מאוד מאוד שובבה ואימא שלה אמרה שהיא לא יודעת מה יצא ממנה, היא ביקשה ממני לקחת אותה תחת חסותי ואז ייצא ממנה משהו, כי אני תלמידה מצטיינת. אני הייתי באה מבית הספר והייתי מלמדת אותה ומכינה איתה שיעורים. וגם למדתי לטפל בילד הקטן ולחתל אותו וגם לימדתי אותם לצחצח שיניים. היום שרהל'ה היא מורה בישראל ואימא שלה אומרת: "רק בגללך היא מורה". חוץ מזה היה לי תלמיד שלימדתי בהתנדבות בוואדי סליב. וגם התנדבתי וטיפלתי במחלקת ילדים ברמב"ם, היו שם שני אחים שנכוו בל"ג בעומר והייתי מקריאה להם סיפורים ומאכילה אותם. הייתי מדריכה בצופים והיו לי עוד המון תחביבים וחוויות טובות. עוד אני זוכרת שאבי עשה לנו סוכה גדולה לצל, שמה שיחקנו והיה מאוד כיף: היינו שוכבים מתחת לסכך והייתה לנו שם מנורה פועלת, אז יכולנו לשחק גם בערבים, היה הווי נהדר וכל הבתים היו פתוחים כי לא היו פשעים והייתה אווירה של ביטחון.

לא היו אז הרבה חוגים, אבל הייתי בחוג חליליות, בצופים ובריקודי עם. רקדנו ובכל יום עצמאות, היינו יוצאים למצעד המחולות והייתי רוקדת ברחובות עם הקבוצה שלי.

שירות צבאי

שירתי כמורה חיילת בכפר גלים, רצו שאני אלך לקורס מ"כים אבל גם בצופים אני לא אהבתי לעשות "שמאל ימין וטס", ואמרתי שאני לא רוצה להיות מפקדת, אז שירתי בפנימייה של ילדים שבאמת באו מבתים הרוסים. שנתיים שלמות שירתי שם עם ילדים בסיכון והיו לי הרבה חוויות,  בעיקר הכנתי איתם שיעורים ונתתי שיעורים כשהמורים לא היו.. זה לא היה ממש מורה, יותר עבדנו על משמעת.

פעם אחת אחרי השירות, הייתי בירושלים מסיבה כלשהיא שאני לא זוכרת מהי, ולהם היה טיול מאורגן והם ראו אותי וצעקו לי: "המורה! המורה! אנחנו מתנהגים יפה?!" זה היה מצחיק מאוד.

אהבה ומשפחה

אז היה מאוד שונה ממה שיש היום. לא היו המון זוגות ולא יצאו להמון מסיבות. אני כן זוכרת מסיבות סלון עם מוזיקה וריקודים סלוניים אבל לא יותר מזה. גם לא היה את אותה רמת של מיניות כמו שהיום, אפילו בסרטים האקט הכי מיני היה שרואים את שני הגיבורים יושבים על החוף זה ליד זה עם השקיעה ברקע, שזה בכלל לא מיני. זה היה כל כך נקי, ברמה שבקושי היו מחזיקים ידיים. החזקנו ידיים רק בריקודי העם.

הזוית האישית

נועם הנכד המתעד: היה לי כיף לראיין את סבתא שלי, ממש נהנינו והתחברנו.