מאגר סיפורי מורשת

אני אהרון כהן שכן טוב, נולדתי בשנת 1946 בשיראז (אחת הערים הגדולות באיראן). באיראן קראו לי פרג והיו לי עשרה אחים ואחיות, אני הייתי האח הרביעי.

גדלנו בשכונה של יהודים ולא היינו צריכים להסתיר את הזהות שלנו, היו לנו  חברים גויים.

לא היה קשה לגדול עם עשרה אחים היינו עוזרים אחד לשני, היה לנו בית קטן והיו לנו שני חדרים, חדר אחד להורים וחדר שני לנו האחים וישנו על שטיחים שהיינו קונים. האוכל שלנו היה שונה מהארץ, באיראן היינו אוכלים בעיקר לחם עם חסה, היינו מכינים גבינה, מרק, מכינים סיר אחד גדול שיספיק לכולם, יושבים על הרצפה וכולם אוכלים עם הידיים בישיבה מזרחית.

הלכתי לבית-הספר בגיל שש, פעם באיראן היו לנו שני בתי-ספר יהודים, אז למדנו בבית-ספר שכולם יהודים. ועברתי בין בית ספר אחד לשני. הזיכרון שלי בעיקר בגיל הזה  היה שאני ואחיי היינו חוזרים מבית הספר, הייתי הולך להביא אוכל לאחי יהודה שהיה משרת בצבא, כל צהרים הייתי מביא לו אוכל שאימא ואבא שלי הכינו ושהוא סיים הייתי מחזיר את הכלים הביתה.

אבי היה קונה בדים, שם אותם על חמור שהיה לנו, והיה נכנס לכל הכפרים. הולך מיום שני עד יום חמישי וחוזר. בחופשות שלי הייתי הולך איתו קילומטרים. היינו הולכים מכפר לכפר ומוכרים את הבדים.

הייתי ילד פעיל ועשיתי המון דברים הייתי משחק משחקים, אני והחברים שלי, היינו מטפסים על הרים גבוהים ובספורט היינו משחקים כדורעף, לפעמים, הייתי הולך עם אבא שלי לכפרים והייתי מטייל בכל  רחבי העיר שיראז.

באיראן חגגנו שם חגים של יהודים ואפילו היינו חוגגים יותר טוב. לא חגגנו חגים של מוסלמים, אבל ראינו אותם חוגגים את החגים שלהם.

בפסח, חודש וחצי לפני פסח היינו מכינים את הבצק של המצה במקום מרוחק מהבית, היינו מביאים אותו למקום שכל היהודים מכינים שם את המצות, ושמים את המצות על מגש, לאחר מכן הלכנו הביתה עד שיתייבש. בפסח הייתה לנו עבודה קשה מאוד שהיינו צריכים לנקות, לסדר בגלל פסח.

בסוכות לא הייתה כל כך בעיה, אבא שלי ז"ל היה בונה את הסוכה, הינו קושרים ועוזרים לו. אני הייתי קטן ועוזר לו להרכיב את הסוכה ושם את השטיח כי נהגנו לישון בסוכה כמה משפחות. באירן היינו מרגישים יותר את אווירת החג יותר טוב מאשר כאן בישראל.

ראש השנה היה חג של יומיים, היינו בבית הכנסת עד שעה שתים-עשרה או אחת. ביום כיפור למשל אבא שלי ז"ל היה הולך לבית כנסת ונשאר שם עד מוצאי כיפור, הוא היה ישן שם מערב כיפור עד מוצאי כיפור, ככה היה נהוג. הייתי מביא לו שמיכות ובבוקר כיפור הייתי מחזיר את השמיכות מבית הכנסת. את כל שאר החגים חגגנו כרגיל.

העלייה לישראל

עליתי לארץ בין השנים 1961-1962 כשהייתי בגיל שש-עשרה. בעיר שיראז הייתה הקהילה הגדולה של היהודים באיראן. כאלפיים יהודים עלו לישראל בין השנים 1956 ל- 1968. בהתחלה היה לנו קשה, אבל לאט לאט התרגלנו ואהבנו את המדינה. לא הלכנו לאולפן, למדתי עברית תוך כדי עבודה עם חברים.

בימים הראשונים כשהגענו שמו אותנו בשכונת יוספטל שבכפר סבא, בצריפים. כל פעם העבירו אותנו ממקום למקום עד שנתנו לנו בית. מאחר שהיינו משפחה מרובת ילדים היינו צריכים לקבל שני בתים, שבכל אחד מהבתים היו שלושה חדרים ובאמת נתנו לנו שני בתים, אחד מקדימה ואחד מאחורה. היה לנו בהתחלה קשה אבל לאט לאט התרגלנו.

 בצעירותי

העבודה הראשונה שלי הייתה בצבעות רכב, בנוסף להשלמת הכנסה הלכתי גם לעבוד בנגרות. אני עבדתי בנגרות בניין וככה התפרנסנו וגם על הדרך למדנו עברית.

באיראן אני לא חגגתי ימי הולדת. אני לא זוכר אם חגגו לי בר-מצווה, זה לא כמו כאן שעולים לתורה, אבא שלי היה שם לי תפילין וסיימנו עם זה, לא עשו לי עלייה לתורה או מסיבה רק הנחתי תפילין. פה זה שונה, כשילד לומד את הפרשה עושים לו מסיבה בבית כנסת ושבת חתן.

אבא שלי לא היה אדם מלומד, אבל ידע דברי תורה ולימד אותנו איך להתנהג ולעשות קידוש בימי שישי. אבא שלי היה מברך על היין, היה אומר דברי תורה פה ושם אבל משהו קטן לא משהו גדול.

כשאני עליתי לארץ החברים שלי נשארו באיראן ויותר מאוחר עלו ארצה שני חברים שלי בשם עזת וחוסרוב.

בארץ גרנו בשכונת יוספטל, גם סבתא שושי גרה באותה שכונה, גרנו בניין ליד בניין. גם המשפחות הכירו טוב. כשרציתי לבקש את ידה של סבתא שושי, פניתי תחילה לאבא שלה, הסבא רבא שלך, הם הסכימו ונתנו לנו את אישורם שנוכל להיות ביחד.

 אני וסבתא ביום החתונה

סבא מחזיק אותי את נכדו בילדותי

הזוית האישית

הנכד אור: אני וסבא אנשים מאוד ביישנים וכל התהליך הזה היה קצת מביך. הסיפור של סבא מאוד מעניין וגיליתי דברים חדשים על סבא והיה כיף לשמוע אותו. מאוד משמח אותי שהסיפור שלו מתפרסם וישמר במאגר הסיפורים של מוזיאון אנו בתכנית, ושאר הנכדים יוכלו לדעת את סיפורו המלא של סבא. אני רוצה לאחל לסבא בריאות ושימשך להנות מהחיים משיעורי התורה, מהנכדים והנינים שיגיעו בקרוב