מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בפרס בשנת 1939' להורים מאשלה ושרה דיינים. משפחתי הייתה משפחה דתית מאוד. אבי היה שליח ציבור ובמהלך 60 שנה שמש כחזן בבית הכנסת.

עיר הולדתי אבאדאן, עיר הקרובה לאתר נפט בגבול עיראק (בצרה) אבי הכיר את אמי שהייתה ילידת עיראק. היינו משפחה של  5 אחים – שלושה בנים ושתי בנות. אני השלישית, היה לנו קשר מצויין. הייתי ילדה ממושמעת בבית וכולם חבבו אותי.

הילדות  שלי לא הייתה קלה. הלכתי לבי"ס יסודי מעורב, מוסלמים ויהודים, וזוכרת כי ברחתי מביה"ס פעמים רבות, כי הילדים המוסלמים היו קשוחים והיו מכים את היהודים.

סמוך לביה"ס היה המפרץ הפרסי, אני ואחותי היינו בורחות לשם ומבלות את רוב היום שם. מתרחצות ונהנות. כבר בגיל תשע – עשר ניהלתי את הבית, כיוון שאמי הייתה חולנית ורוב מטלות הבית היו עליי. הייתי עורכת קניות, מבשלת ואהבתי לסייע בבית במקום ללמוד. נדמה לי שהייתי ילדה עם בעיות של קשב וריכוז ולכן היה לי קשה להתמודד עם לימודים מסודרים. הבית היה מרובע עם הרבה חדרים וחצר. באמצע החצר בריכת מים ליופי. השכנים היו מאוד נחמדים והיה קשר טוב בינינו.

כשהייתי בת עשר בשנת 1951, עלינו ארצה. מה שזכור לי שכל הטיסה הקאתי, ולא הרגשתי טוב. נחתנו ולקחו אותנו למעברת תל עדשים, בתוך אזור שמסביב כולו הרים. אמי בכתה המון. לנו הילדים היה מאוד כיף, ונהנינו לטפס על ההרים ולהנות מהטבע באזור.

הגענו בחודש אוקטובר, שכנו אותנו בבדונים, התחיל החורף והיו גשמים עזים ובוץ. היו משפחות רבות בוכרים, אפגניסטנים, טריפולטאים ואפילו רומנים. כולנו סבלנו באותה מידה. ולא הרגשנו מקופחים, הייתה אחדות בין כל העולים מכל העדות.

אחי שהיה בגיל 17 והיה כבר נשוי, עלה שנה לפנינו בשנת 1950 והגיע תחילה למעברת פרדס חנה. לבתו קרא חנה, ומשם עבר למעברת באר יעקוב. מיד אחרי כשנה גוייס לחיל רגלים. אחרי תחנונים רבים לאנשי הסוכנות, עברנו לבאר יעקוב בעקבותיו.

בבאר יעקוב כבת 12, מאוד אהבתי את המקום, היו באזור פרדסים וזכור לי ריח פרדסים באביב. מאוד נהניתי לחיות במקום, וכאמור לא אהבתי ללמוד, אז עבדתי בפרדס כקוטפת ואורזת תפוזים.

רוב תושבי באר יעקוב היו עולי עירק וטריפולי. היו יחסים נהדרים בין כולם. בארץ, אמי עבדה בחקלאות ואבי שעבד גם בחקלאות, טרקטור דרס אותו והוא איבד את הרגל, והפסיק לעבוד. אנחנו הילדים יצאנו לעבוד כדי לעזור בפרנסת המשפחה.

בשלב מסויים המדינה החליטה לפנות המעברה ואז על פי החלטת אחי עברנו לנווה נוי, שכונה של באר שבע, וקיבלנו בית עם משק עזר. שם כבר הכרתי מלא חברים, הייתי יפה והרבה רצו להתחתן איתי. לבסוף הכרתי את בעלי, דוד מרכוס, ממוצא רומני. דוד היה מקריית גת וכך עברנו לגור בעיר. דוד שהיה מבוגר ממני, אסר עליי לעבוד, התפרנסנו מעבודתו כשוטר, נולדו לנו 4 בנים ובת. יש לי 14 נכדים.

כל חיי לא עבדתי, בעלי אסר עליי לעבוד, והייתי צריכה לנהל את הבית עם מעט משכורת. מאז שנפטר אני מקבלת דמי שארים ופנסייה, וחיה ברווחה כלכלית. אני מגיעה כל יום ונהנית עם חברי המועדון וגם בתכנית של הקשר הרב דורי.

הזוית האישית

רבקה: אני מרגישה שעברתי חיים קשים, והיום אני מרגישה נהדר. יש לי אהבה לביה"ס, ואני לא מוותרת על אף ביקור ונהנית מאוד.