מאגר סיפורי מורשת

שמי רבקה פיאמנטה. אמי, דינה אלקוצר, נולדה ביוגוסלביה, שהייתה אז ארץ מוכת אנטישמיות, מלחמות וסכסוכים בין המיעוטים השונים. במהלך פוגרום ביהודים, כשהייתה אמי בת חמש  נספו שני הוריה ואחת מאחיותיה – רחל ז"ל. משפחתה הגרעינית נפוצה, היא איבדה כל קשר עם לונה (לבנה) אחותה השנייה ועם אחיה שמואל התינוק. היא נותרה לבדה, והסתובבה מתייפחת בחוצות העיר  משפחה ממוצא גרמני שגרה בעיר אספה אותה אליה, את היתומה הקטנה, ובמקום לשמור עליה ולטפל בה, הם ניצלו אותה לביצוע עבודות הבית הקשות: הדחת כלים, כביסה, שטיפות רצפות ועוד…

ביום גשם חזק, שלחו אותה להביא עצים להסקת התנור בבית. פגש בה כומר שעבר ברחוב. היא סיפרה לו על מר גורלה. הכומר, שגם ריחם עליה וגם זיהה הזדמנות לצרף נפש לדת הנוצרית, הציע לה לא לחזור למשפחה המנצלת ולבוא אתו למנזר, וכך עשתה. היא התגוררה במנזר כ- 13 שנים וחונכה שם על ערכי הדת הנוצרית. עד גיל שמונה עשרה אמי כלל לא ידעה שהיא יהודיה.

לונה, אחותה השנייה של אמי, שלא ידעה מה עלה בגורל אחותה הקטנה, ברחה מהעיר כשהיא מחזיקה בידיה את אחיה הצעיר  כשהוא בן 6 חודשים. מאחר ולא היו לה קרובי משפחה בעיר, היא החליטה לנסות לאתר קרובי משפחה שלה ממשפחת אלבוחר (את הדודה – אחות של אימא שלה) ולהתאחד איתם. כדי למצוא בינתיים קורת גג לה ולאחיה הקטן, היא הצטרפה כמטפלת למשפחה יהודית שהתכוונה לעלות על אונייה שהפליגה למצרים. כששמעו בני המשפחה על מה שעבר על הילדים, ריחמו עליהם וצירפו אותם לנסיעה למצרים. דודתי לונה אומצה על ידי המשפחה במצרים. את אחיה הקטן העבירו נציגי הסוכנות היהודית ששהו במצרים לפלשתינה. שם נמסר לבית הילדים של קיבוץ מעגן מיכאל. משפחתה של אמי נפוצה לכל עבר, נותק הקשר בין אמי שהתגוררה במנזר, אחותה שבמצרים והאח הקטן בבית הילדים בקיבוץ.

לונה, אחות אמי, לא איבדה תקווה ורצתה מאד לחפש את המשפחה. כעבור מספר שנים, כשנרגעו הרוחות ביוגוסלביה וכשהיא התבססה כלכלית, היא נסעה ממצרים ליוגוסלביה, כדי לבדוק אם שרד שם מישהו מבני משפחתה. לאחר חיפוש מדוקדק וחקירות אצל השכנים, איתרה לונה את אחותה במנזר. אלא שאמי, שהייתה כבר בת 18, בחורה יפהפיה, כחולת עיניים וזהובת שיער, הדחיקה את חוויות העבר הנוראות, סירבה להאמין שהיא יהודיה ולא הסכימה ללכת עם אחותה. אחרי הפצרות ותחנונים ובסיוע של הכומר שהציל אותה, השתכנעה לבסוף להצטרף לאחותה, לעלות ארצה, וליצור קשר עם קרוביהם ממשפחת אלבוחר. זכורני שאמי סיפרה שמה ששכנע אותה לעלות לארץ, זה שאפשר לשים יד בקיר ונדלק אור (הנורה בבית-חשמל).

אבי, בכור יעקב, הוא יליד הארץ, דור שביעי למשפחת קאפילוטו שהגיעה ארצה מהאי רודוס והתיישבה בירושלים. הוא היה פחח שהתמחה בהכנת כדי חלב. הוא התגורר ב"חוצות היוצר" שהוקמה מחוץ לחומות העיר העתיקה בצמוד למגדל דוד. עד קום המדינה תש"ח, היה לו בית מלאכה בקארדו שבעיר העתיקה. כיליד ירושלים וכמי שעבד בקשר עם תושביה השונים באותם ימים, דיבר אבי עברית, ערבית, לאדינו ויידיש.

רצה הגורל, וזמן קצר לאחר שהגיעו אמי ואחותה לארץ, בעת שהסתובבו בירושלים לחפש את הדוד שגר בירושלים, כשהן שואלות עוברים ושבים אם מישהו מכיר ואולי יודע היכן יוכלו למצוא את משפחת אלבוחר, הגיעה אמי לקארדו והפנתה את השאלה גם לאבי, הפחח הצעיר והנאה. אבי הכיר את משפחת אלבוחר, למרות שהשפות בהם דיברה (יוונית ויוגוסלבית) לא היו מוכרות לו, הצליח להבין אותה ולסייע לה למצוא את מבוקשה. בתוך ליבו, ידע מיד מה הוא רוצה – ליצור קשר רומנטי עם היפהפיה כחולת העיניים וזהובת השיער. הוא התאהב בה מיד, ולאחר שהלכה לדרכה, החליט לעלות על עקבותיה ולהשיג אותה.

הוריי, אחיותיי, אחי והמשפחה בחתונתי

זמן קצר לאחר שאיתרו האחיות את משפחת אלבוחר והתאחדו איתה, הופיע שם גם אבי, ביקר אותם מספר פעמים והפך לידיד המשפחה. מכאן ועד להצעת חברות הדרך הייתה קצרה. כנהוג, אבי דיבר קודם נכבדות עם דוד אמי – בעל הבית ואשתו. מאחר שהיה נאה, מנומס ומפרנס בכבוד וגם מצא חן בעיני דינה היפה, קרוביה לא הביעו התנגדות. הקשר בין השניים התחזק, אבי יעקב אמר לאמי שהוא רוצה שהיא תבוא לביתו כדי שאימא שלו תכיר אותה. הם הגיעו לביתו ואמר לאמו שהוא רוצה להתחתן עם דינה, אמי. אמו התנגדה, מפני ששמעה שדינה אינה יהודיה (אלא התחנכה כנוצריה). אבי יעקב אמר שהוא יגייר את אמי. אכן, התפתחה אהבה גדולה ביניהם, שהסתיימה לאחר זמן מה בנישואין.

לאחר שנישאו הוריי, קבעו את ביתם בדירה שכורה בת שני חדרים, עם מטבח ושירותים מחוץ לבית, בעיר העתיקה בירושלים. אבי עבד כל יום בבית המלאכה שלו בקארדו והשתכר יפה. אמי למדה במשך הזמן עברית ולאדינו, ניהלה את משק הבית, ילדה עם השנים חמישה ילדים, בן וארבע בנות. אני- רבקה, הייתי השלישית. בעתות הפנאי אמי הייתה עוזרת לאבי בבית המלאכה, בין השאר ברחיצת כלי הפח במהלך העבודה. הוריי היו שונים זה מזו באופיים. אמי הייתה קשוחה, מתרגזת בנקל וגם מטילה עונשים גופניים. אולי בגלל 13 השנים בה חונכה במשמעת החמורה של המנזר. אבי היה סבלני, אדם נוח וחביב, איש שיחה נעים ויועץ חכם. היה לנו אבא נהדר, אני זוכרת שבכל נושא הייתי מתייעצת בעיקר אתו. מעולם לא הרים קול, מעולם לא השמיע דבר גידוף והיה כל העת נוח לבריות. אני זוכרת שהייתה תקופה של מריבות בין שני הוריי, בנושאים שונים, אך עם השנים למדו להסתגל אחד לשני, התמתנו וחיו בשלום. ביתנו היה פשוט, לעיתים היה מחסור במזון, אך תמיד שררו בו אחדות ושמחה, בין ההורים לילדים ובין הילדים לבינם.

אני הספקתי ללמוד בעיר העתיקה בגן הילדים ובכיתה א', בבית ספר לבנות. כילדה דיברתי עם אמי לאדינו ועם אבי עברית. ההצבעה באו"ם וההכרזה על הקמת מדינת ישראל, הביאו בבת אחת למלחמה קשה ורבת קורבנות בין מדינת ישראל הצעירה לתושבים הפלשתינים שבתוכה ולמדינות ערב שמסביבה. אבי סיפר כי הראשון להשליך אבנים על חנותו היה השכן הערבי שחנותו הייתה צמודה לבית המלאכה של אבי.  מלחמת השחרור מצאה אותנו בירושלים של מצור, לכודים במצור נוסף, ברובע היהודי שבתוך חומות העיר העתיקה, שנשלטה על ידי הלגיון הירדני. תושבי הרובע היו נתונים ללא הרף למתקפות, יריות והפגזות. הצטופפנו במרתפים ומקומות מחסה שונים. מי שהצליח להימלט לעיר החדשה – נמלט, שאר התושבים היו מוגנים על ידי קומץ חיילים עם נשק דל, נצורים ברובע.

אמי עם הנכד בבר מצוה

משפחתנו ביחד עם עוד כמה משפחות מצאנו מקלט בין כותלי קירותיו העבים של בית הכנסת יוחנן בן זכאי. שהינו שם שמונה חודשים, תחת יריות של צלפים, הפגזות מתמידות, פצועים והרוגים, רעב וצמא. לאחר שהניסיון של צה"ל לפרוץ לעיר העתיקה ולהתאחד עם מגני הרובע היהודי לא צלח, נאלצו יהודי העיר העתיקה ומגניה להיכנע. במסגרת הכניעה כל החיילים שהגנו על הרובע, כל הגברים וגם כל הבנים, כולל אחי בגיל בר מצווה, נלקחו בשבי. חיילי הלגיון הירדני הרשו להוציא מהרובע רק נשים, תינוקות וזקנים. לוחמי הפלמ"ח ליוו אותנו מהרובע הנצור אל העיר שמחוץ לחומות וכשעברנו את הגשר בחקורה הספרדית, ראינו כיצד הבית שלנו נשרף על כל תכולתו, כולל תעודות חשובות ואלבומי המשפחה. נותרנו חסרי כל. פליטי העיר העתיקה, אנחנו בתוכם, הועברנו לבתים נטושים בקטמון. שיכנו אותנו שם בצפיפות, ארבע משפחות בדירה, נוסף על צפיפות הדיור וקשיי העקירה מבתינו, הפרידה מאבי ואחי העיקו ביותר. דודתי מרמת גן ניסתה להקל עלינו, והזמינה אותנו לגור אצלה. עזבנו את החדר בקטמון ושהינו אצל הדודה תקופה לא קצרה. היה זה בית קרקע עם צמחיה, תרנגולות, עיזים וכלב. שיפור ניכר באיכות החיים במיוחד לילדים.

רבקה בביתה בירושלים

בתום למעלה מחצי שנה מיום הכניעה, אבי ואחי שוחררו מהשבי הירדני, במסגרת חילופי שבויים. אבי סיפר שהונהגו במחנה השבויים עונשים גופניים. לא פעם אחי הכעיס את שומרי המחנה וכשבאו להכות את אחי, אבי הגן עליו בגופו וביקש שיכו אותו ולא את הילד. עם שחרורם הצטרפו אלינו לבית הדודה ברמת גן. האיחוד מחדש היה מאד מרגש. מאחר וביתנו נשרף ובית המלאכה של אבי נשאר בקארדו בעיר העתיקה תחת הירדנים, מצבנו הכלכלי לא היה טוב. אבי לא המתין ומצא עבודה בבית החרושת עסיס ברמת גן, בסגירת קופסאות שימורים של מחמצים וריבות. אחרי הכל – פחח נשאר פחח. לאחר מספר חודשים החליטו הוריי לחזור לירושלים. אחרי תקופה בה עבד אבי כאיש תחזוקה ושמירה בעיריית ירושלים, פתחו הוא ואמי גלנטריה בקטמון, בה נמכרו מחברות, ספרים, ומכשירי כתיבה. אמי שאפה לביטחון כלכלי והציעה לאבי לחזור לעבוד בעירייה, כדי שתהייה לו פנסיה מסודרת. הוא חזר לעבוד בשמירה. בגלל תנאי השבי, ההיעקרות מסביבתו המוכרת, אובדן ביתו, ועזיבת הפרנסה במקצועו, התדרדרה בריאותו, הוא סבל מדלקת פרקים קשה, אך מעולם לא התלונן.

אבי נפטר בגיל 62, חודש לפני מלחמת ששת הימים ולא זכה לראות בחזרתנו לעיר העתיקה ואיחודה של ירושלים. מילותיו האחרונות היו "תהיו  מאוחדים, ותמיד עיזרו אחד לשני" כך באמת נהגנו וננהג תמיד.

לאחר מות אבי. אירע מקרה מוות נוסף שהטיל אבל כבד במשפחתנו לזמן רב , מותה של אחותי הצעירה – מזל. מזל הייתה יפהפיה, היחידה מבינינו שירשה את עיניה הכחולות ושערה הזהוב של אמי. בהיותה בת 17, תלמידת כיתה י"ב  בתיכון בעין כרם, יצאה הכיתה לטיול באילת. סמוך למעלה עקרבים, אחת מהבנות – מזל לוי – עלתה על מוקש, היא נפצעה קשה, לא שרדה את הפציעה ומתה  שתי בנות אחרות (אסתר אבידן ואחותי מזל קפילוטו) נכנסו לבונקר סמוך, למקום בו קרה הפיצוץ. כל שקי החול התפזרו בשטח וכיסו את הבונקר, הן נותרו מתחת לערימות החול. בזמן שכולם היו בהיסטריה להציל את מזל לוי שנפצעה, נסעו לבאר שבע לבית החולים ושם מזל (לוי) יידעה אותם שאסתר ומזל אחותי נמצאות בבונקר. עד שהספיקו לחזור למקום, הן נמצאו ללא רוח חיים. הצער על מותה הטיל צל קודר על כולנו והאפיל על כל שמחה בחיינו במשך שנים רבות.

הזוית האישית

עדיאל: היה מאד מעניין לשמוע את הסיפור של רבקה. הסיפור תרם לנו לדעת על ההיסטוריה של העם שלנו מזוית אחרת, אישית ומוחשית.

אביגיל: היה כיף ומעניין לשבת עם רבקה ולתעד את סיפור חיי הוריה.

רבקה: נהניתי להיות בחברת הבנות. הן הקשיבו והתעניינו בסיפור חיי, בנוסף הן לימדו אותי להשתמש בפלאפון בכל מיני פונקציות שלא הכרתי.