מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בעיר טריאסט באיטליה בשנת 1930. החיים היו בסה"כ טובים. למדתי בביה"ס, רכבתי על אופניים בפארק ושרתי במקהלה בבית הכנסת.

בליל שבת בשנת 1940, המשטרה האיטלקית ששיתפה פעולה עם הנאצים, לקחה את כל הגברים. חלק נשלחו לאושוויץ וחלק, ובהם אבא שלי, נשלחו לבית סוהר במרכז איטליה. אמא שלי, אחותי ואני, נסענו בעקבות אבא שלנו ואחרי שהשתחרר בתנאים מיוחדים גרנו בכפר בשם וילה סנטה מריה.

התפקיד שלי היה לשבת בכיכר של הכפר, הפיאצה באיטלקית, ובגלל שדיברתי טוב איטלקית ונראיתי קצת גויה יכולתי להבין מה אומרים התושבים, ולהודיע להורים מתי הגרמנים מתקרבים לכפר. בכל פעם שהם התקרבו ברחנו ליערות בהרים. בעל הבית שלנו עזר לנו למרות שהבן שלו היה בצבא של הפשיסטים.

אחרי הרבה זמן הלכנו ברגל ביערות, עד לעיר בארי שם פגשנו את הבריגדה. הם עזרו לנו, רקדו איתנו ולימדו אותנו על ארץ ישראל. משם, בשנת 1944, שטנו באניה עד אלכסנדריה שבמצרים ומשם נסענו ברכבת עד עתלית. אני זוכרת שהרכבת עברה ברחובות ושם זרקו לנו לרכבת תפוזים, דבר שלא הכרתי עד אז.

מעתלית עברנו לתל אביב לרחוב ריינס. עבדתי עם הורי במכולת שלהם. למדתי בבית צעירות מזרחי והייתי בגרעין של בני עקיבא.

אחרי מלחמת השחרור הכרתי את עמנואל בעלי, ואיתו, כשחזר מהשבי בירדן, הקמנו משפחה נפלאה וגדולה בלי עין הרע.

הזוית האישית

תאיר: נהניתי ללמוד ולחקור את תולדות משפחתי.