מאגר סיפורי מורשת

תקוה אקסלרוד נולדה בשנת 1946 בבגדד שבעיראק לרחל ומאיר שמש. תקוה מספרת שבעיראק הנשים לא יצאו לעבודה, ועסקו במשק בית תוך שהן דואגות לילדים. הבית היה בנוי בצורת "ח" כך שבחצר הפנימית היו נעשות כל העבודות של הנשים. שם הן היו מכבסות, מבשלות מרכלות ומגדלות את הילדים יחד. "אם במקרה אחת האימהות היתה צריכה ללכת והתינוק שלה בכה, אישה אחרת היתה יכולה לקחת ולהניק אותו". כך דודה שלי, ג'ולט, סיפרה שהיא הניקה אותי בזמנים שאימא שלי לא הייתה יכולה להניק.

הבנים יצאו ללמוד בבית הספר כבר בגיל 5 או 6 והבנות נשארו עם האימהות בבית. אל החצר היתה מגיעה מורה ומלמדת את הבנות שהגיעו לגיל 6. כך גם אמה רחל למדה עד גיל 12 לקרוא ולכתוב, בעיקר בערבית. תקוה חיה בעיראק עד גיל ארבע וחצי, כך שעדיין הייתה צעירה על מנת שתתחיל ללמוד. אך כשאחיה הגדול שמואל היה חוזר הביתה מבית הספר ומכין שיעורים, הייתה שומעת ממנו את חומר הלימוד וכך למדה קצת.

הגברים בעיראק היו יוצאים לעבוד בדרך כלל במקצועות מחוץ לבית: כמו חייטים, אופים ועוד. סבא של תקוה, מרדכי, היה הגבאי והשמש של בית הכנסת (מכאן הגיע שם המשפחה). הוא דאג שבית הכנסת יהיה נקי, גבה כסף ותרומות מהאנשים ודאג לכל צרכי בית הכנסת.

אביה, שידע טוב אנגלית וצרפתית, עבד בחברת נפט "מוסול" של האנגלים. הוא היה מנהל חשבונות במשרדים שלהם בבגדד. שם הוא עבד עד שעלו לישראל.

תקוה עם משפחתה בעירק

העלייה לארץ ישראל

לאחר שמדינת ישראל קמה, השלטון בעיראק אפשר ליהודים להגר לישראל מתוך הנחה שלא כולם ירצו לעזוב את עיראק ולעלות לארץ ישראל. בפועל, שמונים ותשעה אחוז מהיהודים בחרו לעזוב את עיראק ולעלות לארץ ישראל, אפילו העשירים שבהם.

תקוה עלתה עם משפחתה לארץ ישראל בשנת 1951 כשאמה בשנות העשרים של חייה והיא בת ארבע וחצי, יחד עם אחיה שמואל ואחותה שושנה שהייתה בת שנה וחצי. "הייתה התרגשות גדולה. בכל זאת, זאת פעם ראשונה שעליתי על מטוס. בנוסף, כל האווירה בתוך המטוס הייתה מאד מאד מרגשת. כולם מגשימים את החלום לעלות לישראל למדינה משלנו. וגם אנחנו הילדים נדבקנו מההתרגשות של המבוגרים".

כשעלתה לארץ תקוה פרחה. היא יכלה להתרוצץ ברחוב, לטפס על עצים ולהרגיש חופשיה, מה שהיה חסר לה בעיראק, שם הבנות היו רק בתוך הבית ואסור היה להן לצאת החוצה.

עבור העולים במעברות היה קשה למצוא עבודה בארץ, אך לא כך היה עבור משפחתה של תקוה. מכיוון שבעיראק הבנים למדו תורה, הם כבר הכירו את האותיות וזיהו את המילים, מה שעזר להם לקלוט את השפה העברית. אביה מאיר היה בחור צעיר עם ראש פתוח והיה מוכן ללמוד. ואכן הוא למד די מהר, עבר את המבחן בעברית בהצטיינות והתקבל לעבודה.

את העולים שיכנו לרוב בצריפים או באוהלים. "הייתה שנה אחת שהיו סופות וירד שלג. המאהל שגרנו בו (המעברה) הוצף. העבירו את המבוגרים והתינוקות לבית של סוכנות, שזה בניין עם המון המון חדרים, חדר עבור כל משפחה. אני הייתי בת חמש כך שאותי ואת אחי שמואל שלחו למשפחות אמנה בירושלים. המוסדות בירושלים היו בדרך כלל מוסדות של הדתיים וכשהגענו הפרידו אותנו לבנים ולבנות לחוד. אחי זה היה הקשר היחיד שלי. באותו לילה בכיתי: 'אני רוצה את אחי, אם לא בבית ולא עם ההורים אז לפחות להיות עם אחי'. אני זוכרת שבאו, חיבקו והרגיעו אותי והבטיחו לי שנחזור למשפחה.

הם שאלו אותי אם אני יודעת לקרוא ואמרתי שכן, כי למדתי משמואל אחי. הם רצו לראות איך אני קוראת ומההתרגשות קצת גמגמתי. האמת שידעתי לקרוא אבל לאט לאט. בכל זאת, אני הייתי רק בת חמש… שם הכניסו אותי לגן ושם ציירתי וכתבתי. אחרי שלושה חודשים, אבא שלי הגיע ולקח אותי ואת שמואל. אני זוכרת שאבא שלי מיד לקח את אחי לספר כדי שיורידו לו את הפאות שגידלו לו במוסד של הבנים."

משפחתה של תקוה גרה בבית של הסוכנות ולאחר שנה בשנת 1952 היא הועברה לשכונה שנבנתה בנווה נאמן, שם נולדה גם אחותה דרורה. כשהתחילה את לימודיה בכתה א' עדיין לא היה בית ספר בנווה נאמן, לכן למדה בבית הספר בכפר מלל. כשהקימו בנווה נאמן בית ספר, הוא הכיל רק כמה כיתות שלא הספיקו לכל הילדים. לכן החליטו שהילדים ילמדו בשתי משמרות – חלק ילמדו בבוקר וחלק ילמדו מהצהרים. "אבא שלי היה אחד מהיוזמים של ההפגנה נגד החלוקה הזו. זה לא יכול להיות שילדים יתחילו ללמוד בצהריים ומה הם יעשו בבוקר? יסתובבו ברחובות?". זה לא היה מקובל עליהם. לאט לאט בכל שנה הוסיפו עוד כיתות שלמדו רק במשמרת אחת עד כיתה ח'.

השירות הצבאי והטרמפ ששינה את חייה

תקוה שירתה בחיל האויר ובמלחמת ששת הימים שירתה במילואים. "חיל האויר היה למעשה החיל שקבע את תוצאות המלחמה הזו כי הוא למעשה השמיד למצרים את כל המטוסים על הקרקע לפני שהם אפילו הצליחו להניע אותם ולהטיס אותם. כך יכלו לרכז את כל הכוחות נגד ירדן וסוריה ותוך שישה ימים כבר היתה הפסקת אש וישראל ניצחה במלחמה. כבשנו את רמת הגולן, הרחבנו את הגבול כמעט עד הירדן (מה שנקרא הגדה המערבית) וכבשנו את כל סיני." בעקבות שירותה במלחמה קיבלה תקוה את אות מלחמת ששת הימים.

יומיים לאחר שחרור הכותל המערבי על ידי צה"ל, נסעה תקוה יחד עם דודתה ברכבת לירושלים אל הכותל. "זה היה מאד מרגש. כל הזמן רק שמענו ושמענו על הכותל, ופעם ראשונה להגיע אליו, לגעת באבנים ולהכניס פתק, זה היה מאד מאד מרגש."

באותם ימים בהם שירתה במילואים, אפשרו לאנשים להסתייע בטרמפים משום שלא הייתה תחבורה ציבורית מפותחת. "עצרתי טרמפ ומי שעצר לי היה בחור בשם אלי אקסלרוד. הכרתי את המשפחה שלו, התאהבתי בהם ובו ובשנת 1968, שנה לאחר מלחמת ששת הימים, התחתנתי איתו."

תקוה ואלי יחד עם הוריה, רחל ומאיר (ובתם הבכורה, מור)

תקוה עבדה כחשבת שכר במפעל שסיפק מזוודות לחיילים בארצות הברית בימים בהם התנהלה מלחמת וויאטנם. לאחר שהסתיימה המלחמה בשנת 1975 המפעל עמד בפני סגירה ומכיוון שרכשה את הידע בחישוב שכר, היא התקבלה לעבודה ב"מבטחים" שם עסקה בחישוב פנסיה לפורשים מעבודה.

לתקוה ואלי נולדו שני ילדים. בת ובן – מור וארנון, נכדה אחת וחמישה נכדים.

חמישה דורות – משמאל לימין: תקוה, סבתה גורג'יה, אמה רחל, בתה מור עם הנכדה מעין בידיה

ניווט שנתי לזכר האח שמואל

אחיה של תקוה – שמואל, היה חבר בקבוצה שיוזמת ומשתתפת בניווטים ברמת השרון. לאחר פטירתו בשנת 2009 החליטה הקבוצה שבכל שנה אחד הניווטים יקבע בתאריך סמוך לתאריך הפטירה ויהיה מוקדש לזכרו. מאז בכל שנה מתקיים ניווט לזכרו יחד עם כל המשפחה המורחבת.

"אחי גם היה אחד מהראשונים שהצטרף לחברה להגנת הטבע כך שאנו מאד מקפידים על שמירת הטבע".

עץ משפחתי

הזוית האישית

סבתא תיקי: היה מאד נחמד להעלות זיכרונות מעברי בעיראק ובארץ כילדה. לצערי הזיכרונות כבר מאד רחוקים. בכל זאת, הייתי ילדה מאד קטנה, כך שלא נותרו לי הרבה מהם. אך את אלה שזכרתי שמחתי לחלוק עם נכדי האהוב.

אלעד: במהלך התהליך הרגשתי שניהלתי עם סבתא שיחה רצינית ועמוקה ולא שיחה רגילה של יום יום. היה לי מאד מעניין לשמוע ממנה על הילדות שלה ועל כל מה שחוותה ועשתה עם עלייתה לארץ. הבנתי שהמציאות של סבתא כילדה היתה הרבה יותר מורכבת מהמציאות שאני חווה היום כילד.