מאגר סיפורי מורשת

שמי יעל ניידיק נולדתי ב1941עם אח תאום.

בהתחלה רצו לקרוא לו אמנון ולי תמר, אך בסוף החליטו לקרוא לו רפי ולי יעל, מכיוון שלשתי בנות הדודות של אמי נולדו בנים ונקראו אחד מיכאל והשני גבריאל (גבי) והם ביקשו מאמי להשלים את הסדרה של ארבעת המלאכים השומרים: אוריאל, רפאל גבריאל ומיכאל. מתוך קריאת שמע, ואחי נקרא רפאל(רפי), ואז אמי בחרה את השם יעל עבורי גם כן מתוך התנ"ך.

היה לנו עוד אח גדול ששמו אפרים על שם סבי. כשגדלנו התחלנו לשחק וכמו כל האחים גם רבנו לא מעט. אחרי שעלינו לכיתה א' כבר לכל אחד הייתה חבורה, ולכל חבורה הייתה שריקה מיוחדת, לכל משפחה, (במקום טלפונים)וגם כל משפחה קבעה את השריקה  לכלב שלה (במקום טלפונים). כל פעם שאחד מהילדים בחבורה, רצה להיפגש הוא היה הולך לבית של אחד מהילדים בחבורה, שורק את השריקה המיוחדת, והילד בתוך הבית היה יוצא והיה קורא לכל שאר הילדים, וככה הם היו נפגשים ומשחקים .

בילדותי, גידלנו בחצר תרנגולות, אווזים, ברווזים, ארנבות, יונים, וכלב.

היתה לי גם בובה שמאוד אהבתי, שחקתי איתה עד גיל שתיים עשרה, וכולם צחקו עליי.

כשהייתי בת שמונה, אחי השליך את הבובה והראש שלה נשבר, לקחנו אותה לחנות צעצועים בחיפה ששמשה: בית חולים לבובות. קיבלנו אותה בחזרה, הראש שהודבק נראה כמו צלקת ארוכה על הפנים, והעיניים הוצמדו ולא יכלו שוב להיעצם.

בילדותי לא היו לנו צעצועים, ולא ארון בגדים, ולכול ילד היה רק מדף של מטר לביגוד. אני זוכרת שהיו לי צמות עד גיל שמונה, ובבית הספר בכיתה ב' הצטרף אלינו לכיתה ילד בשם חנן, שאהב להציק והוא ישב מאחוריי. באמצע השיעור הוא משך פתאום בשיער שלי, ואני צעקתי עליו. הייתי בדרך כלל ילדה שקטה, ואפילו זכיתי כפרס על כך בספר של ציורי התנ"ך של דורה. הצעקה שלי על אותו ילד הכעיסה מאוד את המורה, וגם הטענה שאני לא אשמה לא הועילה, והיה עלי לעמוד עם הפנים לקיר בפינה, לדקות ארוכות. פעם ראשונה שנענשתי ולא האמינו לי. גם נהגתי לבכות כשסירקו אותי, מכיוון שכאב לי סרוק הקשרים. אחי התעצבן וגזר לי את אחת הצמות, ובמספרה סיפרו אותי כמו התספורת של קלאופטרה (סרט שהיה נפוץ באותה תקופה על מלכת מצריים).

הילדות נראתה בעניי "כחיים טובים", מאחר שלא היינו מודעים לאפשרות של ריבוי צעצועים ובגדים כפי שחיים היום הילדים הייתה הסתפקות במועט לכולם. רצנו הרבה בשדות, שיחקנו הרבה במשחקי חברה ובילינו מאוד יפה בחבורות וגילאים מעורבים, ולמדנו הרבה מהבוגרים.

הזווית האישית

נבו: למדתי שיש דבר כזה מכבסה. הבנתי מסבתי שלא האמינו לה ושהיא לא אשמה כי היא הייתה ילדה שקטה. היה לי מאוד כיף להיות עם סבתא ולמדתי ממנה הרבה. יעל: היתה לי חוויה נפלאה לשתף את נבו בזיכרונות הילדות שלי וזה עורר בי זיכרונות נוספים והעלה לי את הרעיון  להוסיף ולכתוב את זיכרונותיי, תודה על העבודה הנפלאה של יצירת קשר בין סבים ונכדים.