מאגר סיפורי מורשת

שמי דוברה מרים תנעמי, נולדתי בתימן בשנת 1946, לאמי קראו זוהרה ולאבי קראו יהודה, היינו שבעה אחים ואחיות, מתוכם היינו תאומות. הוריי היו אנשים חרוצים, אבא היה סוחר בתבואה והרוויח המון מזה, אנחנו נחשבנו עשירים, היו מגיעים אלינו אנשים מכובדים הביתה. אמי עיבדה עורות בתחילה ובהמשך רקמה רקמות מסורתיות על הביגוד המסורתי שמלה ומכנסיים והרוויחה המון, היא רקמה רק לאנשי אצולה.

גרנו על הר גבוה בבית קרקע, לא להאמין שלא היו שום דרכים סלולות, הכל עפר וסלעים וככה חיינו, מהבית עד קצה ההר בסה"כ 100 מטר. בעונת הגשמים כשהגשם נגמר, היינו הולכים ומתקלחים במים שהיו יורדים מהמרזבים – זה היה הכיף שלנו, לא היה חשמל אלא מנורות נפט, היינו מביאים מים בכדים ממעיין שהיה מרוחק מאוד מהבית כמה קילומטרים.

בתימן היינו עשירים ומכובדים, בזכות החריצות והכישרון של הוריי. לאמי היו עוזרות מוסלמיות, משרתות שהביאו את העצים להסקה לבישול וטחנו את התבואה, העוזרות היו עושות את כל עבודות הבית וההכנות במטבח אבל אמי לא הרשתה להן לבשל, היא היחידה שבישלה, היו לנו מצרכים בבית מהמסחר של אבא, בשר היינו קונים את הבקר חי והולכים לשוחט המקומי. היו שומרים על הבשר שלא יתקלקל על ידי עישון מיוחד על גחלים. כל יום היה אוכל טרי, כל יום היו מכינים דייסה סמיכה עסיד ופיתות, מרק וחילבה. בשבתות היינו מכינים חיטה וקובנה, ג'חנון, היה לנו אוכל טעים ושפע, לא היה חסר בבית כלום.

זיכרונות ילדות

הכפר בו גרתי על צלע ההר היה מעורב והיו הרבה ערבים מוסלמים, הילדים בעיקר היו מסתובבים בחוץ ועוזרים להורים בחיי הכפר, לא היו משחקים, היינו משחקים בבוץ, אפילו בובות היינו מכינות הילדות מבוץ. אני זוכרת שהיו שולחים אותנו בגיל צעיר מאוד עם כד קטן בבטן וחגורה מרופדת שלא יכאב והזהירו אותנו מקופי הבבון שהיו חיים ליד המעיין, שלא להתגרות בהם אחרת הם תוקפים את הילדים בהמוניהם. זכור לי שיום אחד אני ואחותי התאומה היינו צעירות מאוד, אולי בנות 3, הגענו למעיין, הבאנו מים והתחלנו להתגרות בקופי הבבון והם רדפו אחרינו, מהפחד זרקנו את הכדים וחזרנו בלי מים.

בכפר לא היה לנו בית ספר אבל לבנים היה מורי שלימד אותם תורה בחדר, כדי שלא תישכח תורה. הבנות היו משחקות בחוץ בבובות שהכינו מבוץ, אבל אני השתעממתי מאוד והייתי עושה שטויות. אבא שלי הבחין בזה ואמר לאמי שכדאי לשים אותי בחדר עם הבנים הקטנים ללמוד תורה, הוא שיכנע את המורי שהיה אבא חורג של אמי ואמר לו שאני עודני ילדה קטנה טהורה ואין בזה מזיק. בזכות אבי זכיתי להשכלה שלא הייתה נהוגה לבנות בתימן. הייתי הבת היחידה שלמדה בחדר! בעוד שאת יתר הבנות היו מכינים לחיי הנישואין בגיל צעיר מאוד 12-13, כך רכשתי השכלה מסויימת שמאוד סייעה לי כשעלינו לארץ. אהבתי מאוד ללמוד בחדר, הייתי נבונה ולמדתי מהר, שיננתי את כל הפסוקים בעל פה. אני זוכרת שלמורי היה שוט שאם הבנים היו לא מרוכזים ודעתם מפוזרת כך שלא היו זוכרים את הפסוקים, הם היו חוטפים על הגב, אבל אני הייתי תלמידה חרוצה ואף פעם לא חטפתי. בכפר נהגנו לדבר בערבית ובעברית בגלל קשרי המסחר של אבי ואמי. באחד ממסעות המסחר שלו אבי נסע לעדן לבדוק את המצב וחזר חולה ונפטר כשהייתי מאוד קטנה. נותרנו יתומים מאב וכך התבשלה ההחלטה לעלות לארץ.

העלייה לארץ

אני זוכרת כילדה שתמיד היו געגועים וכמיהה לארץ המובטחת, וכך עליתי בגיל חובה, עם אמי ואחי בשנת 1956 במטוס, הביאו אותנו לשער העלייה קרוב לנתניה, זו הייתה מעברה של צריפים אנגלים ואחר כך העבירו אותנו למעברת דורה בנתניה. במעברה הייתה ערבות הדדית ואחדות, אני זוכרת שהיה כיף למרות קשיי המחיה. בשכונת דורה למדתי בביהס ממלכתי דתי "סיני", אהבתי מאוד ללמוד. הלימודים שלי בחדר בתימן סייעו לי מאוד בארץ עם השפה. בביה"ס הייתה לנו מקהלת ילדים, בנים לבד ובנות לבד ששרו שירי קודש. עוד אני זוכרת שהגיעו לחפש כישרונות צעירים בתיאטרון וכך איתרו אותי ולקחו אותי לאודישן בתל אביב עם השחקן דובי גל, אמרו לאמי שיש לי כישרון ורוצים ללהק אותי לתפקידים, אבל אמי אמרה לי: "על גופתי המתה" וכך חרצה את דיני לא להפוך לשחקנית.

שנות ה20 אהבה ונישואין

בארץ לא שירתי בצבא אלא הייתי בשנת שירות התנדבות, הייתי בפנימייה של אחיות ליד ביה"ח, נהגנו לצאת למועדונים לרקוד, הייתה תקופה יפה. בעלי היה בן דודי ולא היה מוכן לוותר עלי, אני למדתי סיעוד בסורוקה בבאר שבע, שם התאהבתי בו אבל באותה תקופה יצאתי עם מורה שלימד באוניברסיטה, בעלי לא ויתר ובסוף התחתנו בשנת 1960. נולדו לנו בארץ חמישה ילדים. בעלי היה מאוד מוכשר וממציא, היו לו פטנטים, הוא המציא את הגדר הטובה במטולה אך לימים הוא חלה ונפטר.

הזוית האישית

נדהמתי לגלות על סיפור ילדותה המרתק של סבתא ועל כך שהיתה הבת היחידה שלמדה בחדר, זה גרם לי להבין איזו סבתא מדהימה יש לי