מאגר סיפורי מורשת

שמי אלי אברהמי, נולדתי בשנת 1950 בעיר בגדד שבעיראק, בן בכור להוריי. אבי היה מורה בבית ספר בבגדד ואמי הייתה עקרת בית.

הוריי, כמו חלק גדול מהקהילה היהודית, חלמו ורצו מאוד לעלות לארץ ישראל. לאחר שממשלת עיראק במשך תקופה ארוכה אסרה על יהודים לצאת משטחה לישראל (מה שגרר שרבים עשו זאת באמתלה דרך איראן), בשנת 1950 הסכימה ממשלת עיראק ליהודים לעלות לארץ ישראל.

בשנת 1950 תוכנן מבצע רחב היקף על ידי ממשלת ישראל, הסוכנות היהודית וארגון הג'וינט, על מנת להעלות את יהודי עיראק לארץ ישראל. כך בשנת 1951 יצא לפועל  מבצע הנקרא "עזרא ונחמיה" בו עלו המוני יהודים מעיראק לישראל. ביניהם גם אנחנו טסנו מקפריסין ומשם לארץ ישראל.

עם הגיענו, שיכנו אותנו במעברת הקסטל מתוך מחשבה כי בקסטל ישנה מחצבה גדולה שהיה צורך בפיתוחה, לכן רבים מתושבי המעברה עבדו במחצבה זו. בהגיעי לגיל 7 גרנו במעברה, התנאים היו קשים מאוד, לא היינו בבתים מאבן אלא בצריף. לכל משפחה הוקצה צריף אשר כונה "פחון". בצריפים אלו לא היה חשמל או מים. בקיץ היה לוהט וחם, כדי להשתמש במים היינו צריכים ללכת כמאה מטר לברזייה המרכזית שהייתה במעברה, שם גם היו שירותים מרכזיים לכולם וגם צריף מקלחות. כדי לשמור מים בצריף שלנו היינו צריכים לאגור את מי השתייה בכד גדול, שהכינוי שלו כונה 'אלינה'. בחורף היה קשה עוד יותר, המעברה הייתה למעשה על הר מסביב לירושלים שידוע בקור העז בו. לא היה חימום, לא היו מדרכות מאספלט ולמעשה כל הסביבה הייתה סביבה בוצית קשה. כאשר חלחלו מים לצריף, הוא היה מוצף דרך קבע בזמן גשמים ושלגים.

למרות כל זאת הייתה אווירה שמחה, שמחת חיים, בעיקר לנו הילדים. כך למשל, בכל יום שבת לאחר התפילה בבית הכנסת היינו נוהגים יחד עם הורינו ותושבי המקום לצאת לרקוד במעגלים, לשיר ולשמוח, היינו כל הילדים רוקדים במרכז המעגל, מאושרים מאוד. אולם החיים היו לא פשוטים, למשפחות לא היו אמצעים אבל כל זה היה שולי, מכיוון שהייתה לנו את השמחה בלב שאנחנו בארץ ישראל, ארץ היהודים עליה חלמו הוריי. במרוצת השנים נולדו לי עוד שבעה אחים (חמישה אחים ושתי אחיות).

בשנת 1956 עברנו בשעה טובה למגורי קבע, בית אבן שגודלו  20 מטר לערך, וקם לו הישוב שכונה דאז "מעוז ציון", כאשר למעשה כל משפחה קיבלה בית מאבן למגורי קבע. הוא היה קטן, אך לעומת הצריפון שגרנו בו במעברה חשנו כי אנו מתגוררים בארמון. התחלתי את לימודיי בבית הספר היסודי בישוב. את לימודיי התיכוניים עשיתי בבית הספר בית חינוך. בשנת 1968 סיימתי את לימודיי בתיכון והתגייסתי לצה"ל לגדוד 890 בצנחנים כלוחם. סיימתי שלוש שנות צבא מאתגר, קשה ומהנה.

בשנת 1973 התחתנתי עם דליה, שבועיים לאחר מכן פרצה מלחמת יום כיפור ונקראתי לשירות המילואים באופן מיידי. מלחמת יום כיפור הייתה אולי הקשה מבין מלחמות ישראל. הוצבתי בסיני במלחמה מול הצבא המצרי. המלחמה הייתה קשה מאוד ולצערי היו לנו אבדות רבות ונפגעים. אך בסופו של דבר חצינו את הגבול למצרים. בשנת 1975 נולד בני הבכור נחי, בשנת 1978 בני גיא ובשנת 1990 בתי מלי. בשנת 1982 השתתפתי במלחמת לבנון הראשונה, נלחמנו בקרב סולטן יעקב כנגד הסורים ואף הגענו עד לביירות בלבנון.

עם השנים עבדתי בעבודות פיתוח, התחלתי את תפקידי "כמפוצץ" שטחים אשר מיועדים לבנייה והיה הצורך להכשירם לכך על ידי הריסתם באמצעות חומרי חבלה. מאוחר יותר עסקתי כעצמאי בעבודת פיתוח. כיום אני עובד כשכיר בפארק הלאומי- נאות קדומים.

בשנת 2004 הפכתי לסב עם לידת נכדי רון וכיום אני סב לשישה נכדים: רון, שניר, דניאל ,ליהיא, מיה ועילאי, ארבעה מנכדי גרים ביוטה, ארה"ב. מה שהנחה אותי לאורך חיי הוא אהבת הבריות, אהבה לארץ ישראל ולמדינה  אותה שירתי בשירות סדיר ומילואים כ-27 שנים.

הזוית האישית

סבא אלי: אני שמח לחלוק את סיפוריי עם נכדתי היקרה ליהיא, חשוב מאוד שילדי הדור הזה ידעו את ההיסטוריה של עם ישראל שכן בדורי הקרבנו המון בשביל המדינה והתפתחותה. או כמו שאמר יגאל אלון: "עם שאינו יודע את עברו ההווה שלו ועתידו לוט בערפל".

ליהיא הנכדה המתעדת: לדעתי חייו של סבי היו מעניינים מאוד, למדתי דברים שלא ידעתי עליהם לפני כן, אני שמחה שערכנו בכיתתנו את תכנית הקשר הרב דורי.