מאגר סיפורי מורשת

שמי יוחאי יום טוב, נולדתי בעיר איסטנבול שבטורקיה בשנת 1945. פעילי העלייה הגיעו לטורקיה לאחר קום המדינה לשכנע את הקהילה היהודית לעלות לארץ. עלינו לארץ בשנת 1949, שנה לאחר קום המדינה. שטנו באוניית נוסעים של כאלף איש, בדוחק וצפיפות רבה. הרבה משפחות עם ילדים קטנים. הגעתי לארץ בגיל שלש וחצי ללא ידיעת השפה העברית.

משפחתנו מנתה שש נפשות, ההורים וארבעה אחים, כשאני הצעיר ביותר. הגענו לארץ ישראל, הירידה מהאונייה, רישום פרטים אישיים של כל משפחה ומשפחה ומשם הוסענו למעברת בית ליד שליד נתניה. באותם זמנים היינו מדינה בהתהוות ולא היה מקום לשכן את העולים הרבים שהגיעו לארץ.

מעברת העולים בית ליד

במעברה חיינו באוהלים שהוקמו על אדמה חולית וכל משפחה קיבלה הקצבה של מספר מיטות ברזל, מזרונים ועוד פריטים בסיסיים על פי גודל המשפחה. כל מה שהיה לנו זה האוהל והציוד הדל שהוריי הביאו מטורקיה.

התנאים במעברת האוהלים היו קשים ביותר. הצפיפות הייתה גדולה, שירותים ומקלחות היו מחוץ לאוהלים, כך גם ברזים לשתייה ותליית כביסה. ההורים לא ידעו מילה בעברית ומאוד התקשו לתקשר עם אחרים. בלילה מי שהיה צריך ללכת לשירותים היה לוקח אתו עששית נפט "למפה" (חשמל לא היה), זה היה אמצעי האור היחיד במעברה. מצב לא נעים, בעיקר לנשים שחששו מהחושך. במעברה, הקצתה הסוכנות היהודית לכל משפחה אוכל ושתיה. עבודה לא הייתה, ואנחנו כילדים היינו די מאושרים, כל היום שחקנו בחול.

המעבר לרעננה

כעבור חצי שנה של שהות במעברה הגיע הבשורה המשמחת, המשפחה שלי עם כל המטלטלים עברה למושבה חקלאית של אז, כיום רעננה. הגענו לשכונה חדשה שטרם הושלמה בנייתה. כל השכונה אוכלסה בעולים חדשים שזה עתה הגיעו. השכונה הייתה בנויה מאבן בלוקים, עם שירותים ומים זורמים. שיפור משמעותי בהשוואה לתנאים במעברת האוהלים. החיסרון היה שלא היו כבישים ומדרכות אלא שבילי חול, ללא חשמל בבית וללא תאורה בחוץ לבית. כינינו את אור הנרות ועששיות הנפט "למפה" .

בשלבים הראשונים של תקופת הצנע, כל משפחה קיבלה פנקס שוברים לקניית אוכל בסיסי הנחוצים למחייה. מצרכים כמו לחם, סוכר, שמן, קמח, קטניות וכל אלה לפי גודל המשפחה (מספר הנפשות). הגברים הצעירים היו נשלחים לעבודות יזומות, עבודות "דחק" כמו ניכוש עשבים וניקיונות וזאת כדי לתת תעסוקה כלשהי ותחושה של ערך לאדם בתמורה לקבלת המצרכים.

באותה תקופה, נבנו מספר גני ילדים ובתי ספר. אני נשלחתי לאחד הגנים בשכונה. כילד בן ארבע, לא הרגשתי בעיית שפה, איכשהו קלטנו את השפה ותקשרנו די טוב בין ילדי הגן, למרות הבדלי שפות ארצות המוצא. היינו עולים חדשים מהרבה גלויות. אישית הייתה לי ילדות מאושרת. בגן כולם היו ממשפחות עניות והרגשנו שווים. כלומר לא היו בשכונה עשירים או עניים במיוחד. כולם היינו פחות או יותר באותה רמת הכנסה.

אור בבית

רק כעבור עשר שנים השכונה חוברה לחשמל והייתה שמחה גדולה. ההורים קנו רדיו לשמוע את החדשות ששודרו באותה תקופה. טלוויזיה עדיין לא הייתה וגם מקרר חשמלי לא היה. התנהלנו אז עם מקרר, כזה שכל מספר ימים היינו קונים קרח כדי לשמור על טריות המוצרים. היינו רוכבים על אופניים עד למרכז המושבה כדי לקנות בלוק קרח. חלוקת חלב בשכונה התנהלה על ידי חלבן שהיה עובר עם סוס ועגלה, מצלצל בפעמון שבידו להסב את תשומת לב התושבים שמתקיימת חלוקת החלב.

כנער השתתפתי בפעילויות של הנוער העובד והלומד בחוג לדרמה, ואף העלינו הצגה, נסענו והופענו בפני בני נוער ואנשי מילואים בבסיס צבאי. כמו כן, שיחקתי בקבוצת כדורגל לנוער ברעננה. למען האמת לא נחלתי הצלחה גדולה בכדורגל.

שירות צבאי

בצבא עברתי קורס מ"כים בשבטה וחזרתי לשירות כמ"כ בבה"ד 4 עד לשחרור. התפקיד היה להכשיר טירונים, ללמד אותם שימוש בסיסי בנשק ושדאות. במילואים שירתי בפלוגת חרמש בגדוד טנקים.

בילויים

בילויים באותה התקופה היו בעיקר צפייה בסרטים (ברעננה או בהרצליה) עם החבר'ה. ברעננה היה באותה תקופה רק בית קולנוע אחד עם גג פתוח, קראו לו "צוק אור", וכן בריכת שחיה ציבורית אחת שמדי שבוע היינו מבלים בה. מדי שבוע היינו נפגשים, חברים, כל פעם בבית אחר משוחחים ומאזינים למוזיקה מתקליטים. בדומה להיום, כאשר ההורים של אחד מהחברה היו מפנים את הבית. היינו נפגשים ומארגנים בסופי שבוע מסיבת ריקודים.

עיסוק

עם שחרורי מהצבא לא היו מקורות תעסוקה. חיפשתי עבודה ולשכות העבודה ניסו למצוא פתרונות שלא תמיד צלחו. לבסוף נשלחתי לעבוד בחברת בזק. התחלתי לעסוק במקצוע כבלרות, כלומר לחבר כבלי טלפון ולספק טלפונים לאזרחים. לאחר מכן עבדתי בהדרכה מספר שנים ולבסוף עבדתי כמנהל מחלקת תכנון באזור רמלה לוד והסביבה עד פרישתי לגמלאות.

הזוית האישית

איתי ועדיאל התלמידים המתעדים: שמחנו להיפגש עם יוחאי, להכיר אותו ולתעד את סיפורו.