מאגר סיפורי מורשת

שמי  נאוה שיינמן, אני משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם נכדתי, רוני. עבודה זו מוקדשת להורי: אבי מנחם (מנדק) שנולד ב-1913 בפולין בעיירה שרדז ולאמי סימה שנולדה ב-1915 בעיירה מיר בפולין (כיום בלרוס) ועלו כחלוצים ליישב את המדינה.

היינו ילדים וזה היה מזמן…

1.סבתא רבתא וסבא רבא עולים לארץ ישראל

2.סבתא נאוה נולדה

3.הילדות של סבתא נאוה

הסיפור שלנו הוא סיפור רגיל על משפחה רגילה. הסיפור שלנו מיוחד כי הוא שלנו והוא מיוחד לנו. הסיפור שלנו והסיפור של ארץ ישראל משתלבים זה בזה והם כמו אגדה שהפכה למציאות.

היה היו בתחילת המאה ה-20 בחור ושמו מנחם (מנדק) ובחורה ושמה סימה שגרו בפולין הרחק זה מזו. שניהם חיו במשפחות דתיות שהיו בפולין כבר עשרות שנים. שניהם דיברו פולנית ולמדו בבתי ספר פולניים. פולין הייתה הארץ שהכירו, אבל לא הייתה המולדת שלהם. ואז כשנהיו בוגרים יותר שניהם החליטו, כל אחד בעירו, שהם רוצים לעלות לארץ ישראל, המולדת של העם היהודי, להיות חלוצים ולבנות ולהבנות בה.

שניהם, כל אחד בנפרד עלו על אנייה ובאו לפלשתינה בה שלטו הבריטים. כאן מנדק וסימה הכירו והתחתנו. הם היו הסבא רבא וסבתא רבתא שלך. התקופה הזאת נקראת "המנדט" והיהודים שחיו בארץ ישראל רצו עצמאות ורצו להקים את מדינת ישראל שתהיה בית לכל יהודי העולם. הבריטים לא רצו לתת עצמאות ליהודים והם נלחמו בהם.

סבא מנדק היה ב"הגנה" והיה גפיר: שוטר יהודי ששומר על הישובים היהודיים.

גפירים בשמירה

ב-כ"ט בנובמבר 1947 כשהצביעו באו"ם על הקמת מדינה יהודית הלכו מנדק וסימה מביתם בשכונת התקווה לתל אביב ורקדו ברחובות עם כל האנשים. באותו ערב התחילו הערבים לירות על מגדל השעון ביפו ועל תל אביב ומלחמת השחרור התחילה.

כעבור שנתיים, כשנגמרה המלחמה עברו הורי לתל אביב ושם נולדתי אני, סבתא נאוה בבית חולים "הדסה" שמאז נהרס בשביל בתי מגורים מפוארים. הייתי בת יחידה וגם אז וגם היום אני מקנאה במי שיש לו אחים ואחיות. גרנו בדירה של שני חדרים. הורי ישנו בחדר שינה ואני בסלון. בחדר האמבטיה לא הייתה חרסינה ולא הייתה אמבטיה, רק מקלחת. כשהייתי בת חמש והוסיפו חרסינה ואמבטיה נורא פחדתי כי אמרו לי שאפשר להחליק.

בילדות שלי לא היו טלפונים ניידים ולא טלוויזיה, אבל היא הייתה מאושרת. בילדות שלי שיחקנו המון עם הילדים שגרו על ידינו. קראו לזה "שכונה". כל יום אחרי ביה"ס אכלנו מהר כדי לא להפסיד אף רגע, וירדנו לשחק עם החברים. במה שיחקנו? קלאס, 5 אבנים, אולר שאיתו היינו כובשים שטחים (זה היה הכיבוש היחיד אז), מחניים ופינות, והמון המון שיחקנו בג'ולות. שיחקנו ככה עד הערב ואז האימהות היו יוצאות למרפסות וקוראות: "רותי, חיה, נאווה בואו הביתה לאכול" ואנחנו היינו אומרים: "לא רוצים עוד קצת" והוויכוחים היו נזרקים באוויר וככה כל יום מחדש.

כיצד חגגנו?

בשבועות כל גני הילדים היו מתאספים לטקס גדול היינו לבושים בלבן ועל הראש היה לנו זר. בידינו החזקנו טנא מסלסלה או מקופסת נעליים מקושטת בפרחים.

חג שבועות

בל"ג בעומר היינו עושים מדורה ענקית ובראשה שמנו את היטלר ונאצר וכשהם נשרפו כולנו צעקנו משמחה. אכלנו גם קרטושקס שזה תפוחי אדמה שרופים.

היינו שובבים מאוד: כשהיה מחשיך היינו לוקחים קופסת שימורים ריקה, ממלאים אותה במים קושרים לה חוט ושמים אותה על הגדר ואת הצד השני של החוט היינו קושרים לעמוד חשמל שעמד על יד, מתחבאים ומחכים. מי שעבר לא ראה את החוט בחושך נתקל בו והקופסה עם המים נשפכה עליו לשמחתנו הרבה.

קלמר ותעודה

היו לנו אוספים. מה אספנו?

מפיות, קופסאות גפרורים, פרסים ששמרנו בין דפי הספרים ואפילו… צמר צבעוני שהיינו מורידים ממעילים וסוודרים. אני זוכרת שהיינו מפריעים בכוונה בכיתה כדי שהמורה תוציא אותנו למסדרון ששם המעילים היו תלויים כדי שניקח צמר. היו ילדים שקיבלו מפיות וגפרורים מחו"ל דבר שהיה נדיר אז והם הרגישו כמו מלכי העולם: מפית אחת מחו"ל הייתה שווה עשר מפיות רגילות.

ואיך נראה הבית שלנו?

המקרר היה מעין תיבה גדולה שבה היה תא לקרח. את הקרח קנינו ממוכר שעבר עם עגלה ומכר גושי קרח לפי בקשה: בלוק, חצי בלוק, רבע בלוק. אנחנו הילדים רצנו אחרי העגלה והיינו אוספים את שברי הקרח שנפלו ומלקקים אותם. זה היה הקרטיב שלנו.

בכל בית היה עומד רדיו גדול. המבוגרים שמעו בו חדשות ואת התוכנית "חיפוש קרובים" שבה חיפשו את בני המשפחה שאבדו בשואה ואנחנו הילדים שמענו את פינת הילד. הדירות של כל השכנים היו דומות. היינו מבקרים המון בבתי החברים שלנו. הכרנו את כל השכנים שגרו ברחוב. הרגשנו מוגנים בתוך השכונה שלנו.

הייתה לנו ילדות יפה: גם אז היינו עצובים ושמחים. גם אז כעסנו על ההורים, רבנו עם חברים והשלמנו איתם, אבל הייתה איזו הרגשה של "ביחד": נפגשנו המון. לכולנו היו אותם הבגדים (לא היו מותגים), לא נסענו לחו"ל, אפילו לא בחלומות. את חו"ל ואת העולם הגדול היכרנו מהספרים שקראנו המון.

היינו ילדים וזה היה מזמן…

בשנת 1970 התחתנתי עם שמחה, ונולדו לנו גלית ואפרת ומאוחר יותר קיבלנו מתנה נהדרת: חמישה נכדים מקסימים יהלי, עומר, גילי, עופרי ורוני שהפכו אותנו לסבתא נאוה וסבא שמחה ("סבא ריבה" –עושה הריבות לפי הזמנה שלנו).

 עם נכדינו

רונצ'ו יקרה שלי, אני מסתכלת על הילדות שלך עם הטלוויזיה והפלאפונים והמידע הענק שאליו אתם נחשפים ומשווה אותה לילדות שלי ואיני יודעת איזו ילדות טובה יותר. והאמת זה לא משנה: לא רק הילדות, העולם כולו השתנה. כדור הארץ מסתובב לו והזמן רץ קדימה ואנחנו חלק מהמרוץ.

מעניין איך תיראה הילדות של הילדים שלך, הנינים שלי. הלוואי ואזכה לראות זאת.

הזוית האישית

רוני הנכדה: לסבתוש וסבוש, אני רוצה להודות לכם על זה שאתם דואגים לי, זורמים איתי, נותנים לי בטחון עצמי, נותנים לי את האוכל הכי טעים ואוהבים אותי יותר מהכל.

סבתא, שעשינו את העבודה הרגשתי שאני לומדת עלייך המון דברים שלא ידעתי, והכי מעניין היה להכיר אותך בתור ילדה ולא סבתא. אני חושבת שהילדות שלך הייתה כפית, מרגשת ושונה כל כך מהילדות שלי. נהניתי להכיר אותך הילדה נאוה.

סבתא נאוה: מאד נהנתי גם עם הביחד עם הנכדה גם מהעלאת הזכרונות וגם מהברק בעיניים של רוני כשהיא הקשיבה לסיפור.