מאגר סיפורי מורשת

שמי גילעד, אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרתה אני מתעד את סבי, ויקטור ברטרו.

סבי נולד במולדובה הסובייטית (MCCP) בתאריך 16.5.1951 בעיר הבירה קישינב. סבי גדל בסביבה עירונית, חמש משפחות יהודיות והרבה משפחות אתאיסטיות ונוצריות; הבית היה בית קרקע, שלושה חדרים ומרתף. לאביו של סבי קראו זולה, לאמו קראו ליזה. לסבי אחות אחת בשם ביאנה (נשואה לאיזיה). אבא של סבי היה צלם ואימא של סבי הייתה עובדת במפעל נעליים.

לסבי היה חבר. יום אחד חברו של סבי אמר שיש בחורה יפה ונחמדה שהוא רוצה להכיר לו. הבחורה היפה והנחמדה הזו כיום נשואה לסבי. סבתי הייתה בת 16 וסבי בן 17 כשנפגשו. לאחר שהתאהבו והיו ביחד ארבע שנים, הם התחתנו ב- 18 למרץ 1972. שנה לאחר מכן, בשנת 1973, נולדה אימא שלי.

סבי, סבתי (ריבהרבקה) ואמי עלו לארץ ב-24 לאוגוסט 1980. סבי היה בן 29, סבתי הייתה בת 28 ואמי הייתה בת 7. סבי עלה לארץ כי בקהילה היהודית של ברית המועצות דיברו כל הזמן שצריך לעלות לישראל.

במשך חודש סבא ויקטור וסבתא ריבה ארגנו את התיקים לקראת העלייה לארץ בתוך ארגזי עץ. בתוך הארגזים היה אופניים, בגדים, כלי כתיבה, תרופות, טואלטיקה, בשמים (שנשברו  בדרך), כלי מטבח, מצעים מפות, אלבומי תמונות ועוד, ואז שלחו אותם באונייה לישראל יחד עם תיקים של עוד הרבה עולים אחרים ממולדובה הסובייטית.

סבא מספר: "לפנות בוקר, ביום עזיבת הגוש הסובייטי, כל משפחתי עלתה לאוטובוס (אחד מקרובי המשפחה שנותרו במולדובה היה נהג אוטובוס והוא הסיע את כולם). נסענו לשדה התעופה שהטיס אותנו מקישינב לצ'וס (בגבול של סלובקיה ואוקראינה). אנחנו היינו הנוסעים האחרונים – אם היינו מפספסים את הטיסה היינו נשארים במולדובה למשך עשור נוסף. חיכינו בתחנת הרכבת במשך חמש שעות, עד שעלינו לרכבת ונסענו במשך יממה לווינה. כאשר הגענו לווינה חיכינו בתחנת מעבר עם שמירה. הייתה שמירה כי באותם ימים האנטישמיות הייתה נפוצה בהשפעת טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן, למרות שהגעת המשפחה לווינה הייתה בשנת 1980. חיכינו שם במשך ארבעה ימים, עד שהיו מספיק נוסעים כדי למלא מטוס אל על שלקח אותנו מווינה לישראל. נחתנו בשדה התעופה נתב"ג בתאריך 24.8.1980."

מסלול העלייה של סבי:

1)   מקישינב בטיסה לאוזגרוט.

2)    מאוזגרוט במונית למעבר גבול אוקראינה צ'כוסלובקיה.

3)    ממעבר גבול אוקראינה צ'כוסלובקיה ברכבת לווינה.

4)     מוינה בטיסה לישראל.

כאשר משפחתו של סבי נחתה בארץ, דודה אסתר (אחותו של סבא רבא דודי שזימנה אותנו לישראל), חיכתה בשדה תעופה. במשך שבוע הם גרו אצל דוד אסתר בכיכר המדינה בתל אביב, עד שקיבלו את מרכז הקליטה במכמורת. כל העולים החדשים למדו עברית באולפן. כעולה חדש סבי הרגיש בודד כי היו אתו רק המשפחה שלו. הדבר הכי קשה לסבי היה מחסום השפה, בכך שאתה לא יכול לתקשר עם הסביבה, בתור תלמיד באולפן לסבי הייתה מחברת שבה רשם  מילים בעברית ותרגומן לרוסית. בזמן נסיעתו באוטובוס בין המגורים לעבודה היה משנן את המילים מהמחברת.

הזוית האישית

גלעד: נהניתי לראיין את סבי והעמקתי בהיסטוריה המשפחתית.