מאגר סיפורי מורשת

שמי שולמית אוטיקר, נולדתי בשנת 1947 ברחובות. תינוקת בקיבוץ יד-מרדכי שנה לפני הקמת המדינה. וסיפורי מתאר את הארועים בקיבוץ בערב הכרזת המדינה.

יום שישי 14 למאי 1948 ערב הכרזת המדינה.

בקיבוץ יד מרדכי הולכת ומתהדקת חגורת המצור. הכביש הראשי לעזה שקט. בשעה 16:00 אחרי הצהריים כולם מצטופפים סביב מקלט הרדיו.

משה עומד מהורהר: "שערי בנפשך מה חושבים להם יהודים בעולם…"

למחרת פולחת את האוויר להקת מטוסים מצריים. אנחנו חופרים ומתבצרים ומתכוננים לבאות.

ביום שלישי עלינו לפנות את הילדים שזה להם היום השלישי במקלטים. אני מכינה עצמי לדרך. על הרצפה מזוודה קטנה ואני בוחנת מה כדאי לקחת לשבועיים שלושה. משה אומר לי לקחת את האלבום של עמוס. אני שמה את האלבום במזוודה. לשולה הקטנה אין עדיין תמונות. משה ניגש לארון ומוציא משם את המצלמה שנועדה להיות מתנת בר מצווה לעמוס, ואת העט הנובע ושם במזוודה.

אחרי הצהריים הופיעו אווירוני אויב בשמי הקיבוץ, הורידו עלינו פצצות והסתלקו.

בשעה עשר בלילה מופיעים המשוריינים שבאו  לפנות את הילידים. חושך שורר בכל. אור קלוש בוקע מן המקלט בו שוכבים הילדים.

ניתן האות והכל החלו במסע אל המשוריינים: אימהות עם ילדים על זרועותיהן, אבות עם חבילות בגדים ושמיכות. כל הקיבוץ ניראה לי באותו רגע כעיר פליטה. ליבי ניצבט בכאב ודמעות חנקו את גרוני: אנחנו פליטים על אדמתנו.

הילדים סודרו במשוריינים. שולה בת חצי שנה במשוריין עם שאר התינוקות ועמוס עם הגן שלו. משה חוזר למשוריין מדי פעם, מתקשה להיפרד.

המשוריינים זזו, נוסעים בדרך לא דרך. כך אנו נוסעים לילה שלם ועם אור הבוקר מגיעים לקיבוץ רוחמה.

משה קלרמן נהרג בהגנה על קיבוץ יד מרדכי ב- 23/5/1948.

קיבוץ יד מרדכי נכבש על ידי הצבא המצרי ושוחרר בנובמבר 1948.

אחרי שנה של פליטות במרכז הארץ, חזרו כולם לבנות את הקיבוץ מחדש.

אחי הגדול ממני בשש שנים מספר על החזרה לקיבוץ: חזרנו לקיבוץ והתחלנו ללמוד בכיתה ב, לא השגיחו עלינו ועשינו בלגנים. עדר חמורים שהסתובב בקיבוץ העסיק אותנו. כל אחד אימץ לו חמור ורכבנו עליהם בלי אוכפים.

אני הייתי ילדה קטנה והזיכרונות שלי מתחילים מאוחר יותר. בכיתה שלי היינו שלוש בנות שהאבות שלהן נהרגו במלחמה. לא התייחסו אלינו אחרת מאשר לשאר ילדי הכיתה. אני רואה בכך מזל גדול. רוב הזמן היינו עם כל הילדים בבית הילדים וגם אחה"צ שיחקנו יחד בחוץ.

הזוית האישית

אלה: אני חושבת שהקשר הרב דורי תרם לי בכך שהבנתי מה היו עושים פעם ומה ההבדל של היום שולה: המפגשים הראשונים היו מעניינים, חוויתיים. חבל על זמן ההקלדה למחשב. גם את מחברת הקשר צריך לעדכן. יש מעט סיפורי עליה בדורנו.