מאגר סיפורי מורשת

שמי גנדי, נולדתי בשנת 1944 וגדלתי בויטבסק שבבלארוס, בזמן שברית המועצות עדיין היתה קיימת.

השפה שלנו הייתה השפה רוסית. גרתי בבית קטן מעץ ליד הנהר ביסבה ושם היה לנו יבול שהיינו מוכרים כילדים למחייתנו.

לאמי קראו לובה ולאבי ניקוליי. אמי הייתה תופרת וטפלה בילדים, ואבי היה איש צבא. היו לי שני אחים בשם אולג ולאוניד, צעירים ממני, שנולדו כשהייתי בגיל בית ספר יסודי. לימדתי אותם מתמטיקה והתעמלות, בזמן שאבי היה בצבא.

כאשר הגעתי לגיל 20 עברתי ללידה, והצטרפתי לצבא, ליחידה קרבית כדי ללכת בעקבות אבי. אני מעדיף שלא לשתף את חוויותיי בשירותי הצבאי. אבל חשוב לי לספר שבמהלך שירותי בבסיס היו ימים מיוחדים בהם מתנדבות הגיעו, להביא אוכל ושרו לנו כדי להודות לנו ולעודד אותנו על תרומתנו למדינה.

אחת מהנשים שהגיעו, שמה נינה, הייתה יפהפיה וישר תפסה את תשומת ליבי. מיד התחלנו לדבר והתחברנו כאילו משמיים. המשכנו לשמור על קשר כחברים טובים, ושלחנו אחד לשני מכתבים. הייתי מחכה שבועות למכתבים שלה ומתרגש כל פעם מחדש. כל הזמן הבטחתי לה שיום אחד נהיה קרובים.

ברגע שהשתחררתי משירותי הצבאי קניתי בית בעיירה שלה, דולינה. ועד מהרה מהיום בו התחלתי לגור בעיירה שלה, התחברנו יותר ובסופו של דבר הפכנו לזוג.

סבא גנדי ונינה בחתונתם

יצאנו חמש שנים וביקשתי את ידה מאבא שלה. התחתנו בכנסייה בלידה, עם שתי המשפחות שלנו,  ושנתיים אחרי החתונה נולדה לנו הבת הראשונה שלנו, נטשה. חמש שנים לאחר מכן נולדה סבטלנה. וככה חיינו באושר ואושר עד עצם היום.

סבא גנדי עם אשתו ובנותיו

סבא לא עלה לארץ והוא חי בדולינה.

הזוית האישית

אמילי: בחרתי לתעד את סבא שלי משום שתמיד תהיתי לעצמי מה היה סיפור חייו, הוא תמיד היה נוטה לספר לי סיפורים קצרים מהחיים שלו כשהייתי קטנה יותר ותמיד עניין אותי לדעת יותר. סבא שלי היא דמות חשובה מאוד בחיים שלי ואני לא יודעת באיזה מקום הייתי היום לולא הוא. למדתי בתהליך התיעוד על החיים של פעם ועל היופי בהם.