מאגר סיפורי מורשת

שמי מאיר פרץ, נולדתי בתאריך 23.12.1948 באלג'יר, אלג'יריה. לאבי קראו יוסף ולאמי איזה ז"ל, היינו תשעה אחים במשפחה – אני הייתי הבן השישי, מעלי חמישה אחים ואחיות ומתחתי עוד שלוש אחיות. גרנו בבית משותף בשכונה מעורבת – מוסלמים, נוצרים ויהודים, חיינו בשכנות טובה עם כולם, לא היתה אלימות או אנטישמיות עד הפרעות שהתחילו בשנת 1961 – מלחמת העצמאות של אלג'יריה.

ילדותי

אני לא זוכר הרבה מילדותי, הלכנו לבית ספר אחד מעורב לכל הדתות ולמדנו בשפה הצרפתית, אהבתי ללמוד, לא הייתה אלימות כלפינו הילדים היהודים מהמוסלמים או הנוצרים, כולם הסתדרו וקיבלו אחד את השני. אני זוכר שלא היו הרבה משחקים אז, שיחקנו הרבה ברחוב, בשבתות היינו הולכים לבית הכנסת ושם היינו מתפללים בשפה העברית. יש לי תחביב מיוחד שהתחלתי לעסוק בו מאז גיל 11 ועד היום – אני אוסף בולים.

תמונה מביה"ס המעורב באלג'יר – אני רביעי משמאל

אני עם בן דודי באלג'יר

היו שנים יפות של שקט ושלום אבל אז התחיל הבלאגן עם המאבק לעצמאות של אלג'יריה. התחילו בעיר שלנו פרעות נגד היהודים ואבא נרצח בדקירות סכין בדרך מהבית לבית הכנסת בשנת 1961. אני הייתי אז נער בן 13, שנת בר מצווה, וזו היתה השנה העצובה בחיי. לאחר הרצח של אבא למעשה החלטנו לברוח מאלג'יריה כל בני המשפחה.

במשך שנים רבות, כשהתבגרתי ובניתי את חיי, כל הזמן חשבתי על הקבר של אבא, שאף אחד לא פקד אותו מאז אותה שנה קשה בה נרצח, ולא התפללו על קברו. לפני כשנה פירסמתי בייסבוק תמונה של המיקום של המצבה ושאלתי מי יכול לעזור לי לבקר עבורי את המצבה לנקות ולהתפלל כי היום אין אפשרות ליהודים להכנס לאלג'יריה. אחרי כמה חודשים פנה אלי דרך הפייסבוק בחור מוסלמי, הוא התקשר אלי בשיחת וידאו מבית העלמין ואמר לי בשפה הצרפתית: "תנחש איפה אני", התרגשתי מאוד לא האמנתי, אבל באמת הבחור הראה לי את המצבה של אבא שהייתה מכוסה צמחיה וליכלוך וכמעט שלא ניתן לקרוא את האותיות. עם סכין הוא גירד את האותיות וראיתי שזו באמת המצבה של אבא ז"ל, הבחור הבטיח שיחזור להתפלל ולעשות הפטרה ובאמת הוא חזר אחרי חצי שנה עם כל משפחתו, הם עשו מצבה חדשה והתפללו – הכל מטוב ליבם. עד היום אני לא יודע מה היה המניע שלהם – מוסלמים – לעשות מעשה כזה למשפחה יהודית.

העלייה לארץ

עליתי לארץ בשנת 1962, כשנה לאחר הרצח של אבא ז"ל. הייתי בן 14 ונסענו דרך צרפת שם עצרנו לתחנת ביניים לבקר את המשפחה של אימא. אימא החליטה להישאר בצרפת עם אחותי ואני עם אחי ואחיותי עלינו לישראל. אחותי הגדולה אסתר ז"ל שהייתה בת 25 בערך, לקחה את הפיקוד והעלתה אותנו לארץ.

אני עם אימא שלי ואחותי בדרך לצרפת

בארץ הסוכנות היהודית שלחה אותנו לירושלים למעברה לצריפים בקריית יובל, הקליטה היתה קשה מאוד. רצינו לחזור לצרפת, התנאים במעברה היו קשים – ללא חשמל ומים, היה מעט אוכל, אני זוכר את זה כאילו היה אתמול – היה חודש אוגוסט והיה חם מאוד בצריפים. אחי הגדולים הלכו לסוכנות היהודית כדי לחזור לצרפת, בסוכנות ניסו לשכנע אותנו להישאר, הציעו לנו לעבור לעוד ערים, הראו לנו את העיר נתניה עם חוף הים היפה שלה ואנחנו השתכנענו ועברנו לנתניה, בתחילה לצריפים בדיור לעולה, אחר כך העבירו אותנו לדירות הראשונות בשכונות דורה של היום. אימא הצטרפה אלינו לנתניה אחרי שנה שהייתה בצרפת. בארץ לא הלכתי לבית הספר אלא התחלתי ישר לעבוד כדי לעזור בפרנסת המשפחה, עבדתי בליטוש יהלומים, שהיה בזמנו מקצוע מוביל בנתניה בירת היהלומים, אחי הגדול פתח מפעל ליטוש יהלומים ובזה עסקנו בני המשפחה.

השירות הצבאי ומלחמת יום כיפור

בגיל 16 הצטרפתי לתנועת הנוער "בית"ר", אחר כך התגייסתי לצבא לחיל האוויר. בסדיר הייתי אחראי על החימוש, במילואים בחיל השיריון, השירות הצבאי היה לי קשה וארוך בייחוד בגלל השפה. לאחר הצבא השתחררתי והמשכתי לעסוק בליטוש יהלומים.

בזמן מלחמת יום הכיפורים, שנת 1973, כשהייתי בן 28 – בדיוק הייתי בשירות במילואים בבקעה – יום כיפור בבוקר, אומרים לנו להתכונן לצאת לצאלים, אמרו לנו שנפתחה מלחמה. היינו בשוק, הכל היה בלאגן אחד גדול. עזבנו את הקו הירדני נסענו לצאלים, שם העלו אותנו על הטנקים לכיוון המצרים, בזמנו לא היה מודיעין טוב ונקלענו למארב – כל קו הטנקים הראשון הופגז ועלה באש, היו לי שם הרבה חברים שלי שהלכו. למזלי היינו מאחור וקיבלנו הוראה לא לזוז עד שיגיעו כוחות החילוץ, כך ניצלתי. חולצנו והצטרפנו לגדודים אחרים בשיריון ולחמנו עד להפסקת האש, אני זוכר מתקופת הלחימה הרבה בלבול וחוסר ידיעה. פשוט נשמענו לפקודות בלי להבין, המלחמה הרגישה כמו בלאגן אחד גדול. בסביבות פסח, אחרי כשבעה חודשי לחימה, הגיעה הפסקת האש וחזרתי הביתה.

היכרות ונישואין

הכרתי את אישתי לאחר מלחמת יום כיפור. הייתי במפעל של אחי אהרון ז"ל ליהלומים. השכנה רצתה לראות אותי אחרי המלחמה והגיעה עם מי שלימים היתה אישתי, אינס. כך הכרנו, התחתנו הבאנו ילדים: בן – יוסי ובת – מירי. כל חיי עבדתי במפעל ליטוש היהלומים עד לפני כ-15 שנה ואז הצטרפתי לחברת אבטחה בה אני עובד עד היום. לפני כ-20 שנה התנדבתי למשטרת ישראל בסיור האזרחי וככה הגעתי לחברת האבטחה.

בחיי טיילתי הרבה בחו"ל, אפילו באלסקה היינו, הקנדים מצאו שם יהלומים ורצו שנלמד אותם ליטוש יהלומים. חבר שהיה לו חבר בקנדה שקשור לממשל הקנדי ומסחר יהלומים ביקש לפתוח מפעל וללמד את האסקימואים והאינדיאנים ללטש יהלומים.

יציאה לגימלאות

כיום אני גמלאי ועובד כשומר בבתי ספר, אני מאוד נהנה מהעבודה שלי, כיף לי לפגוש את הדור הצעיר, הם תמיד מכבדים אותי ומעריכים אותי, כך הכרתי את התלמידות מבית הספר "אלדד" שהחליטו לעשות עלי את הסיפור שהעלה לי המון זיכרונות.

סיפורו של חפץ

יש לנו במשפחה פמוטים מנחושת שאימא שלי הביאה לי מאלג'יר ויתכן שהשורשים שלהם אפילו עוד במרוקו:

הזוית האישית

אוריאן, אנאל וכינרת: מאיר פרץ הוא השומר האהוב בבית הספר, הוא תמיד נחמד אלינו ומצחיק אותנו וזו הייתה זכות להכיר אותו יותר לעומק ולשמוע את סיפור חייו המרתק והמשמעותי גרם לנו להעריך אותו אפילו יותר.