מאגר סיפורי מורשת

שמי מיכל פורר, סבתא של דן – צבי רבינוביץ פורר, עמו אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי. דן, נכדי בחר לתעד ולהעלות מכל הסיפורים הרבים ששמע את הסיפור: היהלום שהוחבא.

דן, נכדי מחובר מאוד לסיפורי משפחה. העדיפות הראשונה שלו בכל רגע היא לשמוע מסבו וממני את סיפורי משפחתינו. אבי צבי ז"ל, הספיק חודשים ספורים לפני מותו, לכתוב את קורות חייו. ספר זה הינו הספר המועדף על דן. שמו השני של דן הוא צבי לזכר אבי, צבי שנפטר חודשים לפני לידתו.

את הסיפור אותו אנו מביאים כאן, בחר דן מתוך המון סיפורי משפחה מרתקים ממזרח אירופה, ארץ ישראל ומרכז אירופה, סיפורי משפחות גדולות וענפות שחלקן לא זכו לעלות לארץ. הסיפור שדן בחר הוא סיפורה של סבתי, סבתא רבתא שלו: אנה גולדשמידט ובשמה העברי חנה. אמה של אמי היקרה, שבזכות אומץ ליבה ותושייתה הצילה את בני ביתה, מהתופת הנאצית.

היהלום שהחביאה סבתא רבתא

בתחילת מלחמת העולם השנייה, סבתא רבתא אנה ובעלה ד"ר ליאופולד (ליפי) ובתם יהודית אמי (סבתו של דן) גרו בשלוה באושר ועושר בבודפשט בירת הונגריה. סבתי שעמדה בראש ארגון ויצ"ו, שמעה על הטבח של יהדות אירופה. כאשר בלילות חצו רכבות את בודפשט, לכל יעדי מחנות ההשמדה באירופה, היא וחבריה זרקו ליהודים הדחוסים בקרונות הרכבת תרופות ואוכל. הייתה זו רק שאלה של זמן עד שהנאצים ייכנסו לבודפשט ויחלו להשמיד את היהודים החיים שם.

בהחלטה אמיצה יום אחד, ארזה סבתי מזוודה אחת קטנה לשלושתם, בדרך לא דרך הצליחה להשיג שלושה אישורי יציאה מהונגריה וכך שלושתם עזבו את ארצם לנצח, דרך אירופה ברכבות וברגל לתורכיה ודרך לבנון נכנסו לישראל. אין ספק, שפעולה זו הצילה את חייהם. כאשר שאר בני המשפחה שנשארו מאחור, רובה נספו בשואה.

ברגע האחרון לפני יציאתם הבהולה מבודפסט הוציאה סבתי יהלום גדול מאחת הטבעות שלה ותפרה אותו במכפלת החצאית שלבשה. "את היהלום אמכור רק שיאפסו כל הסיכויים",….אמרה סבתי ושכמובן שלקחה סיכון גדול בהחבאת היהלום בקפלי בגדיה. היא חשבה ובצדק שהם יוצאים לדרך לא דרך, לעתיד לא ידוע …., שכל רצונם להגיע לארץ ישראל, מקום זר, ומשכך נתן לה החפץ הקטן בקיפולי שמלתה, הרגשת ביטחון שבימים שחורים יוכלו להיעזר ביהלום, למוכרו ובכסף שיקבלו להמשיך ולהתקיים.

ההתחלה הייתה קשה מאוד. כמו לכל הפליטים שהגיעו מאירופה לארץ ישראל. הם עברו ימים קשים מאוד בחלקם אף היו רעבים. אולם היהלום מעולם לא נמכר.

סבתי נהגה לומר לי, שלמרות התקופה המאוד קשה בשנים הראשונות בארץ, מעולם לא חשו או הרגישו שאפסו כל הסיכויים. הם שמחו שהם בארץ ישראל לימים מדינת היהודים. למרות כל הקשיים, הם היו מאושרים שזכו לראות את תקומת המדינה היהודית. גם בימים קשים מאוד, לא הייתה תחושה שאפסה כל תקווה. הם היו במדינת היהודים, מספרת סבתי, וזה היה עבורם העיקר.

סיפור היהלום עובר במשפחתנו מדור לדור עם מוסר ההשכל של סבתי, אמה של סבתא רבתא של דן: עבודה, אהבה אומץ ותקווה הופכים אותי לטובה, ועוזרים לי להתמודד.

אין מילים לנו, דור שני, ושלישי לתקומה, לתאר או להבין את שעבר על דור השואה. חובה עלינו להעביר סיפור המעשה מדור לדור!

סבתא חנה מסיפור "הפמוטים"  וסיפור "היהלום שהוחבא" בצעירותה בתל אביב עם אחי רון ואיתי (באמצע) סבתא מיכל פורר. סבתו של דן רבינוביץ פורר. השנה היא 1959.

הפמוטים של סבתא רבתא חנה

פמוטים אלה נוצרו בהונגריה, בשנת 1833. הם עשויים מקרמיקה בשיטת שריפה שהייתה נהוגה באותה עת במזרח אירופה. הציור עליהם הוא ציור יד של אומן שהוזמן על ידי המשפחה. משפחת מיירוביץ, משפחתה של סבתי. המשפחה האמידה נהגה להדליק נרות שבת עם פמוטים אילו דור אחר דור.

 הפמוטים עוברים במשפחתנו מדור לדור

מלחמת העולם השנייה קטעה מנהג זה כמו הרבה מנהגים  אחרים, ויותר מזה חיים של מיליוני אנשים.

לימים סבתי נישאה לרופא ילדים ד"ר ליאופולד גולדשמידט. אף הוא יליד הונגריה. הם נישאו וגרו בבודפשט הבירה.  שם נולדה אמי. עם נישואיה של סבתי, כמנהג המקום, קיבלה מאמה, כלי מיטה רקומים עם שמם וגם חפצים יקרי ערך רבים. בניהם הפמוטים.

בהחלטה אמיצה החליטה סבתי לעזוב עם סבי וילדתם את כל הטוב הזה, כשהיא משאירה את משפחתה הענפה שרובה נספתה בשואה. הם עלו לארץ ישראל כאשר חלק מהמסע עושים ברגל, ברכבות עד איסטנבול משם ללבנון וכאן הדרך הייתה קצרה למחוז חפצם.

חבלי הקליטה היו קשים מאוד. אולם, בעבודה קשה נחישות ואהבתם למולדת החדשה הצליחו להקים חיים חדשים נעימים וטובים.

שנים רבות לאחר עלייתם הם קיבלו טלפון מעולה ותיק הונגרי אף הוא, שבידו אינפורמציה על המשפחה שעזבו. כמובן שמיד הוזמן אליהם. הסיפורים קלחו יחד עם הדמעות הצער והכאב. בידו הייתה גם אינפורמציה לגבי הרכוש הרב שעזבו מאחור. סבתי לא רצתה כלום מעברה. האהובים עליה נספו, עם האחרים ששרדו היא נפגשה. בקשה אחת הייתה לה: אם אפשר, במידה והם קיימים, לקבל את הפמוטים.

הפמוטים הגיעו לארץ אחרי חודשים ומצאו מקום של כבוד בסלון ביתם של סבי וסבתי. מאז כל ערב שישי עד מותם נהגנו להדליק יחד נרות שבת: אחי הגדול – רון, הורי ואני.

כיום בעלי, אני, ילדיי ונכדיי מדליקים בהם נרות שבת. עם הפמוטים הגיעו גם הסיפורים שעוברים מדור לדור.

סבתא מיכל מספרת על ילדותה בתל אביב 

נולדתי וגדלתי בתל אביב של שנות החמישים. תל אביב הייתה שונה מזו היום. קטנה יותר, פחות תנועת מכוניות, פחות מסעדות וברים. בניינים רבי קומות לא היו… לימים נבנה כל בו שלום שהיה במשך שנים הבניין הגבוה באזור. היום מתקשים להבחין בו בין רבי הקומות  המודרניים שנבנו באזור. הבית בו גדלתי עמד בודד בראש גבעת חול. מכל צדדיו חול וחול. לימים נקרא האזור צפון תל אביב.

בילדותי שיחקתי בין גבעות החול שהקיפו את הבניין בו גרנו עם הילדים שגדלו איתי ועם אחי הגדול. בית הספר היה רחוק מביתי. עם הילקוט על הגב צעדנו קבוצת ילדים יום יום בבוקר ואחרי הצהרים את הדרך בשמחה רבה.

כמובן שהייתה זו ישראל אחרת, כמו שישראל של היום תראה שונה ואחרת בעוד חמישים שנה.

גדלנו, רון אחי הגדול, ואני באווירה של שמחה ואושר להיותנו דור ראשון במדינת ישראל היהודית והדמוקרטית. תחושה זו של היותנו דור ראשן במדינת היהודים השרישו בנו. גם היום אני עדיין שומעת את קולה המתרגש של סבתי האהובה חנה ז"ל, כשהיא מדברת על מדינת ישראל.

אני, מיכל, שנייה משמאל עם אחי רון בשנת 1956 – ברקע המכונית המשפחתית השחורה, מאחור הבית בו גרנו. תל אביב

המשחקים אשר שיחקנו בהם היו שונים ונדמה שרובם "נעלמו" מעולמינו. שיחקנו קלאס על המדרכה, שיחקנו מחבואים ותופסת ברחוב, שיחקנו "פינות" עם כדור …., שיחקנו "דוק" ו"חבילה הגיעה" אשר גם היום אני משחקת בהתלהבות עם נכדיי.

טלויזיה ראיתי לראשונה בגיל 17 וברור שהצפייה הייתה שונה לחלוטין באיכות התמונה בגרפיקה בפעלולים… בכל. טלפון שעמד על מדף במסדרון הבית חלקנו עם שכנים במשך שנים…. השנים חלפו במהירות מלחמות, אינתיפאדות, פיגועים, שמחות, חתונות, בריתות – חיים שלמים, שהוקמו בדם רב באומץ ללא ציניות בשיתוף ובחברות.

השינויים כיום הם גדולים כמו השינויים בכל דוד ודור. השינויים הטכנולוגיים הענקיים השפיעו ללא ספק על חיי האנשים, נדמה שהחיים אפילו יותר עמוסים למרות הטכנולוגיה שהייתה אמורה להקל? אין לעצור תהליכי התפתחות וקידמה. זה השינוי הגדול שאנו עדים לו… אין לי ספק, שדור נכדיי יימצא עצמו מוכן לקדם לנהל ולהוביל את החיים העתידיים המחכים להם. אין לי ספק, שכאשר יגיע תורם הם יידעו לקדם ולשמור על מדינתנו.

 נכדי, מצד שמאל: דן צבי רבינוביץ פורר, עם בני משפחתו: אימא נילי, אבא טל, אחיו תום ורוי ואחותו רומי

עם נכדנו האהוב דן – צבי

מצד ימין, דן צבי רבינוביץ פורר עם סבו דוד פורר. מצד שמאל, אני סבתא מיכל עם נכדי דן

הזוית האישית

דן: אני מאחל לעצמי, שסבתא מיכל תמשיך לספר לי סיפורים כל החיים. אני מאוד אוהב לשמוע על ההיסטוריה של משפחתי.

סבתא מיכל: אני מאחלת לעצמי, מה שכבר קיבלתי בדמות נכד חכם, נבון, טוב לב, פיקח, רגיש, קשוב לזולת. לשמחתי אנו מבלים הרבה ביחד. הוא תורם ומוסיף הרבה תוכן ואהבה לחיי. ביתי ביתו הוא. אני מאחלת לעצמי, להמשיך להיות חלק מחייו בבגרותו.

דן נכדי, ילד חייכן מקסים אינטליגנט יפה תואר, אהוב על כולם ומאוד אוהב לעזור לזולת. הוא קשוב לצרכי הסובב אותו. לא פעם בהיותי חולה והוא מתקשר לשאול לשלומי ואם אני צריכה משהוא הוא ידאג לי. הוא אוהב לעזור לחברים בכיתה במיוחד אלו שמתקשים. בחרתי בתמונה זו בה צולמנו "ביום המעשים הטובים 2016", יום בו דן ואני נטלנו חלק. באותו יום ארזנו חבילות מזון שהבאנו לנזקקים. התמונה הזו  המסמלת את המעשים הטובים והעזרה לזולת מאפיינת את דן ולכן בחרתי בה.

אנו מאוד מעריכים את תכנית הקשר הרב דורי, באמצעות תכנית זו הנכדים נחשפים לשורשים שלהם, לערכים עליהם קמה המדינה ולחשיבות קיומה של מדינת ישראל.