מאגר סיפורי מורשת

שמי אליאור סמוליאקוב ואני מתעד את סבתי, ראיסה סמוליאקוב, במסגרת תכנית הקשר הרב דורי.

רקע על הוריה של סבתי

סבתא מספרת: "אימא שלי נולדה בשנת 1917 באוקראינה. אבי עסק בתחום מכירת הדגים והיה נחשב ל"קולאק" (Кулак), שזהו כינוי לבני המעמד האיכרים האמידים, ובעקבות כך נשלח לתחום המושב כדי להרוס את מעמדו (תהליך זה נקרא Раскулачить), וכך אימא שלי הגיעה לעיר קטנה ברוסיה בשם בריינסק בשנת 1930 ושם גרה עד מותה.

אמי עבדה כאחות במשך 52 שנים, ובזמן מלחמת העולם השנייה עבדה בבית חולים והצילה חיים של פצועים. שמה של אמי הוא ינטוהוביץ' אולגה. שמה המקורי היהודי: יאלטה.

לאבי קראו סיגל יצחק (ברוסית: יסאק), הוא נולד בשנת 1918 בעיר בילאסטוק שהייתה עד שנת 1939 תחת שליטה פולנית ואז סופחה למערב בלארוס (ברית המועצות). עד 1940 סבי עבד כרואה חשבון עד שזומן לשורות הצבא של ברית המועצות. הוא היה מפקד על מחלקת מרגמות, ולאחר מכן היה היה עוזר מפקד ביחידה קרבית, ואז בשנת 1944 נפצע והיה בבית החולים עד סוף המלחמה. נתנו לו תואר של נכה מלחמת העולם השנייה. כל משפחתו ואחותו היחידה, כפי שכתב באחד ממכתביו, מתו מעינויים אכזריים של הגרמנים. כשעזב את בית החולים הגיע לעיר בריינסק. שם התחתן עם אחות שהייתה אמי. אבי יכול לדבר במספר שפות רוסית גרמנית יידיש ופולנית."

סיפור חיי סבתי

סבתא ממשיכה לספר: "נולדתי בשנת 1951 בעיר בריינסק במקום בו גרתי עד שנת 2014, כשמת בעלי ועליתי לארץ.

בשנת 1962 הוריי קנו לי פסנתר, ומאז התחלתי ללמוד לנגן עליו. פעם אחת הגיעה חברה שעברה לגור בבריינסק מעיר אחרת ואמרה שהיא יודעת איך לנגן על פסנתר. היא התחילה לשחק אותה מנגנת בכך שלחצה על כל הכפתורים, ואני עמדתי וראיתי בהתלהבות רבה והופתעתי מאיך שהיא מנגנת, ואז גיליתי שהיא לא באמת יודעת לנגן ושהיא סתם המציאה ואף פעם באמת לא למדה לנגן. לאחר סיום בית הספר התקבלתי לבית ספר לתרבות, ולמדתי להיות מנצחת.

לאחר סיום הלימודים עבדתי בבית ספר ולימדתי שיעורי מוזיקה במשך שש שנים, ולאחר מכן עבדתי במשך 36 שנה בבית חולים לילדים. הייתי גננת, והעסקתי את הילדים בשעות הפנאי לאחר הטיפולים. למשל – שיחקתי איתם, ציירנו, וארגנתי להם כל מני מסיבות לילדים, ובעצם פשוט ניסיתי לשמח את הילדים. בבית חולים עבדתי עד עלייתי.

בעיר בריינסק הייתי גם מנהלת של מועדון לנשים יהודיות בחברה הדתית של העיר, והייתי גם חלק בלתי נפרד של כל האירועים היהודיים שאורגנו על ידי אירגונים יהודיים כמו חסד וסוכנות. אני עזרתי בארגון האירועים. כשהגעתי לישראל גם קצת עזרתי במועדון לקשישים. העברתי חגיגות וימי הולדת וכדומה.

יהדות וציונות

תמיד הגדרנו את עצמנו כיהודים. אני זוכרת איך סבתא תמיד הייתה מכינה מאכלים יהודיים בשפע ומה שהיה לי הכי זכור היו המצות מעבודת יד של אימא, שלא ניתן כיום למצוא עוד. היה להן טעם מיוחד, שאי אפשר למצוא, ובישראל בטוח לא, כי גם הקמח שממנו אימא שלי הכינה את המצות היה מיוחד.

אני זוכרת שתמיד ההורים דיברו ביידיש, וזה היה חלק מאוד גדול מהמשפחה, אבל אני פחות דיברתי ביידיש והיום אני מצטערת על כך. בזמן שלטון ברית המועצות היה אסור לחגוג חגים יהודיים, ובכלל חגי דת, למרות זאת חגגנו בשקט. בגלל שאסור היה להזמין אוכל או קייטרינג כמו שהיום יש, מתוך החשד שייתפסו, אז כל האוכל היה מוכן בבית ממצרכים רגילים.

לאחר נפילת שלטון ברית המועצות התחלנו כבר לחגוג את החגים בפומבי ובגאווה, למרות שגם זה היה נתקל באירועי אנטישמיות, אבל היינו גאים בזהות שלנו, והשתתפנו בכל החגים שהיו מאורגנים על ידי הארגונים היהודיים בעיר.

הקשר ביני לבין הציונות הוא מרוחק בגלל המשטר בברית המועצות. אנחנו תמיד חשבנו שזה בלתי אפשרי לעבור לגור במדינה אחרת ועל ישראל בטוח לא חשבנו, כי תמיד היו שמועות על החיים הקשים שם. דוד שלי הצליח להגר לישראל, ואני זוכרת שכולנו חשבנו שהוא מת שם, אבל מדי כמה חודשים היו מגיעים אלינו מכתבים, שנפתחו על ידי הדואר כדי לבדוק מה כתוב, ואם זה לא נוגד את הממשל. כך היינו קוראים את המכתבים שבהם היה מסופר על החיים בארץ. לאחר 15 שנה במהלכן דוד שלי התגורר בארץ הוא בא לרוסיה לביקור, לאחר התפרקות ברית המועצות, ואני זוכרת איך הוא התרגש ובכה כל הזמן מרוב ריגוש.

היום, אחרי שעליתי לארץ בשנת 2014, אני מרגישה ציונית וזאת מאחר והיה קשה לחיות במקום בו היו הרבה אירועים אנטישמיים וזה גרם לי להבין למה באמת הייתי צריכה לעלות.

הזוית האישית

אליאור הנכד המתעד: במהלך עבודת התיעוד גיליתי הרבה דברים שלא ידעתי על העבר המשפחתי, וגיליתי על החיים ועל המסורות היהודיות שקיימות אצלנו במשפחה שלפני התכנית לא ידעתי עליהן בכלל, וחשבתי שלא היה הרבה קשר ליהדות במשפחה עקב דיכוי הדת שהיה בברית המועצות.

סבתא רעיה: במהלך העבודה המשותפת אפילו אני גיליתי הרבה דברים חדשים, אני ונכדי היינו ממש כמו במשחק של 'מצא את המטמון', כשהמטמון היה הזכרונות והסיפורים, למשל – מכתבי אבי וכמובן הסיפורים עצמם.

בנוסף, רציתי כמה שיותר לדייק על הרקע המשפחתי. מה שדרש מאיתנו למצוא עוד מידע מקרב עוד אנשים במשפחה, מה שקירב לא רק אותי ואת נכדי, אלא עוד אנשים במשפחה. הדבר הכי מרגש שחוויתי היה עצם העברת הסיפורים לדור הבא, כי אני יודעת שבעתיד הסיפור במאגר התכנית יוכל גם להקרא על ידי ניניי וכך הלאה.