מאגר סיפורי מורשת

שמי ציפי שפירא אני בת 66 נולדתי בברוקלין  ניו יורק שבארה"ב בשנת תשט"ז  1955.

כשנולדתי ההורים שלי נתנו לי ארבעה שמות: שניים בעברית ושניים באנגלית: בעברית ציפורה (ציפי) חיה ובאנגלית ויויאן פיי. הם קראו לי כך על שמות קרובי משפחה.

עליתי לארץ בשנת תשי"ח 1957 בחודש כסלו. עליתי עם בת דודתי אמונה אלון שלימים, נהייתה סופרת ידועה. עליתי באונייה שנקראת אוניית ציון, באונייה הפלגנו במשך שבועיים והגענו לארץ. בעלייה הייתי בת שנתיים, ובת דודתי הייתה בת שנתיים וחצי. כשעלינו המצב בארץ היה מאוד קשה, אבל ההורים שלי היו אידיאליסטים ובכל זאת החליטו שנעלה ארצה.

כשכבר היינו בארץ, אבא שלי עבד בעיתונאות מה שמיוחד זה שכבר בארה"ב הוא ידע במה יעבוד בארץ, ואמא שלי לא יצאה לעבוד בחוץ. גרנו בשכונת קריית יובל בירושלים, שם כולם הכירו את כולם, וזה ממש הרגיש כמו ישוב, ובכל בית גרו חמש משפחות. היינו משחקים המון בחוץ וזה היה ממש כיף.

היה לנו בית פצפון ממש קטן. הגן הראשון שהייתי בו היה גן מזל ואז גן עידה ואחרי זה הלכתי לבית ספר "נווה עציון". בבית ספר זה למדתי שמונה שנים מכיתה א' ועד כיתה ח'. הייתי תלמידה טובה. הלימודים באו לי בקלות ואהבתי ללמוד. השיעור האהוב עלי היה שיעור זמרה, שבו למדנו את טעמי המקרא. היינו בנים ובנות ביחד בכיתה, והשיעור שהכי לא אהבתי היה שיעור מלאכה שבו רוקמים ותופרים. בשעות הפנאי הייתי משחקת בחוץ עם ילדי השכונה, הלכתי לחוגים, ונהגתי ללכת לחברות מביה"ס, שלא גרות בשכונה. בנוסף החל מכיתה ו' הייתי הולכת לתנועת "בני עקיבא" בשכונת בית וגן, וממש אהבתי ללכת לשם. הייתי חניכה, מדריכה, קומונרית והייתי בגרעין נח"ל שיועד ל"מעלה גלבוע" בבני עקיבא. רוב ילדי הכיתה היו חניכים בבני עקיבא. היינו בערך שלושים נערים ונערות בשבט – שבט צורים.

בבית הייתי שותפה בהכנות לשבת, הייתי טוחנת דגים במטחנה ידנית, והולכת לקנות בורקסים. הכנתי את הפתיליות שהיו מחממות את האוכל בשבת. עזרתי לשטוף את הבית, וזה היה קל ,כי הוא היה קטן, הייתי מצחצחת נעליים, ומגהצת את הממחטות (בדים שאיתם מקנחים את האף).

האירוע השני המשמעותי שהיה לי בחיים היה "מלחמת ששת הימים" שבה הייתי בסוף כיתה ו'. לא כל כך חששנו מהמלחמה כי לא היה לנו קרוב משפחה בצה"ל, ולא היינו באזור מסוכן, אבל היינו צריכים לעשות את כל ההכנות למלחמה (כמו, לשים מסקנטייפ על החלונות ולמגן את הבית).

השירות בנח"ל

בבני עקיבא היה מקובל כשמסיימים תיכון, כל השבט מתגייס יחד כגרעין לנח"ל. השבט שלי הצטרף לגרעין צורים למעלה גלבוע.

התגייסתי בקיץ תשל"ג. במהלך הטירונות פרצה מלחמת יום כיפור. ומסלול הטירונות השתנה. פעם ראשונה בחיי שנסענו בשבת כדי לארוז מנות קרב לחיילים. כשהסתיימה המלחמה כל חברי הגרעין, הבנים והבנות המשכנו את המסלול ויצאנו להיאחזות הנח"ל "משואה" שבבקעה.

במשואה עבדנו בחקלאות. גידלנו אבטיחים, למדנו איך לבחור אבטיח טוב. גידלנו גם חצילים וקישואים. הבנים יצאו למארבים בגבול עם ירדן.

בראשי חודשים היינו עולים לסרטבה, זכר לזה שהיו מדליקים שם משואות.  אחרי חצי שנה עזבנו את משואה והשארנו את המקום לאזרחים.

כיום אני עובדת בבית ספר בסוסיא כסייעת בכיתה של חינוך מיוחד.

סבתא ציפי וחברותיה בהפסקה מהעבודה בשדה האבטיחים שליד משואה

הסיפור של סבא צבי

סבתא ציפי מספרת:  סבא שלי, צבי כהן, נולד בהונגריה בשנת 1898, בגיל שנתיים הוא ומשפחתו עלו לארץ. באותן שנים היה רעב קשה בארץ, באותו רעב אימו ואחיו מתו ונקברו בהר הזיתים. לאחר כמה שנים התחתן עם סבתא שלי בירושלים, וקיבל הצעה לבוא להיות רב בארה"ב אז הוא וסבתי עברו לגור שם. והייתה עוד סיבה לזה שהוא עזב. בפרעות שהערבים עשו בשנת 1920, הוא הלך עם הרב שלו ברחוב, והרב שלו נפגע ומת, ולו עצמו הייתה מזה צלקת בעין. באמריקה הוא היה רב גדול, שנתן היתרי כשרות להרבה מוצרים ומאות סמכו עליו. בין המוצרים שלהם נתן כשרות, היה המשקה קוקה קולה. הוא ידע את הנוסחה הסודית שלהם, כי הוא היה צריך לתת הכשר על זה. הוא מאוד מאוד אהב את ארץ ישראל, עד כדי כך שאחרי הקמת המדינה הוא קנה אדמות, שעזרו להקים עליהם את העיר רעננה. הוא גם עזר לבנות את ישיבת פוניבז' בבני ברק. וככה בעזרת כספו הוא עזר לבנות את ארץ ישראל.

הרבה לפני הקמת המדינה, הוא עזר ליהודים שגרו בחברון. הוא היה מהיהודים הראשונים שהיו בחברון אחרי מאורעות תרפ"ט, שהיו מאורעות ממש קשים, בהם הערבים הרגו יהודים בחברון. כתוצאה מפרעות אלה, היהודים עזבו את חברון. אחרי המאורעות הוא בא מאמריקה וביקר בחברון במערת המכפלה.

כשהוא כבר היה מבוגר יחסית רק אז עלה לארץ ישראל. הוא זכה לחיות בארץ במלחמת ששת הימים, ובמקרה צילמו אותו כשהוא היה בלבוש חרדי, עושה שלום לחיילים ששחררו את העיר העתיקה.

צבי כהן, סבא שלי, נפטר בשנת 1969 בגיל שבעים ואחת..

סבא צבי (סבא של סבתא ציפי) מנופף לחיילים בחזרה שלהם משחרור ירושלים. 1967.

סיפורו של חפץ – המגילה 

דוד שלי יקיר שפירא מספר: "כל שנה לפני פורים אני מתכונן לקריאת מגילת אסתר. את המגילה הזאת קיבלתי מסבא שלי, סבא משה אבא של אמא שלי ציפי שפירא.

מדי פעם הייתי בא לבקר אותם וכל פעם שהייתי בא לבקר, סבא הביא לי כמה ספרים. לפני כעשרים שנה, באחד הביקורים שלי הבחנתי במגילה. התעניינתי בה, ולאחר מכן סבא שאל אותי האם אני רוצה לקחת אותה. ישר קפצתי משמחה. שמחתי לקבלה,  וסבא ממש שמח! התחלתי לקרוא בה הרבה. עד אז לא יצא לי לקרוא מגילה לא לעצמי ולא לציבור, אבל לאחר שנה שסבא נתן לי אותה הייתה הפעם הראשונה שקראתי ממנה לציבור".

מגילת אסתר שסבא משה נתן לדודי יקיר שפירא

הזווית האישית

כרמי: היה לי ממש כיף להיפגש עם סבתא, ולכתוב את הסיפור שלה, למדתי מהסיפור המון.

סבתא ציפי: המפגשים עם כרמי היו חוויה מיוחדת. רקמנו קשר בין דורות, החל מסבא שלי, דרך הורי עד לכרמי. הרגשתי שיצרנו 'דע מאין באת' עבור שנינו. וזה מאפשר לנו לחיות הווה משמעותי, וליצור את 'לאן אתה הולך'… דבר נוסף חשוב, נעם, הבן שלי שהוא אבא של כרמי, אמר שבזכות המפגשים עם כרמי, הוא זכה לשמוע סיפורים שלא שמע קודם. אשרי שזכיתי. נשארתי עם טעם של עוד.