מאגר סיפורי מורשת

שמי רחל וולקנפלד, נולדתי בחיפה בשנת 1953. נולדתי בבית חולים רמב"ם בחיפה ב – 17.7.1953 ה' באב תשי"ג ביום שישי.

הוריי יעקב והניה נולדו בבסרביה, היו שורדי שואה שעלו לארץ עם אחותי דינה ב 1950. אבא יעקב ואמא הניה הורי היקרים, שהיו ניצולי שואה, הגיעו לארץ עם אחותי דינה ועברו לגור במעברה בכפר חסידים. לבית הורי במעברה, העשוי מאוהל, הביאו אותי מבית החולים. התנאים במעברה היו קשים ביותר, אבל הייתה עזרה הדדית בין העולים שהגיעו ממקומות שונים. הורי סיפרו לי שאת רוב היום הייתי מבלה בלול בצמוד לבית, וכל מי שעבר שעשע אותי ונתן לי משהו לאכול.

סבתא רחל עם אביה ואחותה

כשנולדתי קראו לי הורי על שם סבתי ויקטוריה. אימי הניה, שלחה מכתב לדודתה היחידה בארצות הברית, וכתבה שנולדה בת. הדודה שלחה תשובה, בה ביקשה שישנו את שמי לרחל, על שם האימא שלה, שלא שרדה בשואה וצירפה מאה דולר במכתב זה. הורי שינו את שמי לרחל, כיבדו את בקשתה, ובמאה דולר הצליחו לקנות בית קטן בכפר אתא. היום קריית אתא."

"עברנו לגור בכפר אתא בהיותי בת שנה. בשיכון שלנו גרו ארבע משפחות, כולן של שורדי שואה. מן הסתם כולם פינקו אותי – והייתי "ילדה של כולם".

ביתנו היה בית שמח, אולם יחד עם זאת בחגים, כשבבתים אחרים ישבו בני משפחה רבים יחד, בבית שלנו היינו ארבעה בלבד.

למדתי בבית ספר דתי "יבנה" כי הבית שלנו היה מסורתי. חוויות מיוחדות זכורות לי מבית הכנסת בחגים.

בשכונה שיחקנו, חבורת הילדים, במשך שעות עד הלילה, במשחקים כמו מחבואים, קפיצה בחבל, גומי, קלאס, טיק טק (דודס), חמש אבנים, גוגואים, בלורות, גולות, הולה הופ ועוד.

באותה תקופה, לא היו מקררים כמו היום, ןכל יום היה מגיע אוטו קרח למכור קרח. אנחנו, הילדים, היינו רצים אחרי האוטו ,ואיש הקרח היה נותן בכל פעם לכל אחד חתיכת קרח ללקק. בשבילנו הילדים של אז, הטעם היה כמו ללקק ארטיק תות.

בכיתה ח' עברנו את בחינת הסקר על פיו נקבע מי מהתלמידים ימשיך ללמוד בתיכון עיוני או מקצועי.  אני המשכתי ללמוד בתיכון יבנה. תנועת הנוער אליה הלכתי הייתה "בני עקיבא" שעל דגלה חרתה "תורה ועבודה" הגשמה. הפעילות בתנועה הייתה חווייתית ובמיוחד הטיולים והמסעות.

בגיל שש עשרה הכרתי לראשונה את שמואל. שמואל נולד בקיבוץ מזרע, היה חניך השומר הצעיר, שירת בסיני בסיירת שריון, והגיע לסוף שבוע לבקר את דודתו ציפורה בקריית אתא.

ציפורה הביאה אותו לביתנו מתוך תקווה שאני ושמואל נצא לבלות או שנלך לסרט. אני סירבתי לצאת ולהראות עם שמואל, שהיה אמנם יפה תואר אבל מאחר והוא לא היה דתי, חששתי מאוד מפגישה בחברותיי.

מה שכן קרה בינינו בפגישה זו הייתה שיחה, שהתמשכה זמן רב, והביאה להתכתבות בינינו. לאט לאט הפכנו לחברים, ואוהבים, למרות ששנינו באנו מעולמות שונים. ב-24 לאוקטובר 1972 התחתנו. החתונה הייתה מיוחדת מאוד בשל הקהל שנכח. מבין האנשים הצעירים שבאו לשמוח איתנו היו מחציתם בני קיבוץ מזרע בוגרי השומר הצעיר, ומחציתם חובשי כיפות בוגרי בני עקיבא. כולם יחד ללא הבדל רקדו ושמחו אותנו.

שמואל ואני מצאנו את הדרך לשלב ולאפשר חיים ביחד, מתוך סובלנות וכבוד לתפיסת העולם השונה, של כל אחד מאתנו. שרון הבכורה שלנו {אמא של נגה} נולדה בנובמבר 1974 ושנה אחריה נולדה מעיין. ב1989 הצטרף זוהר למשפחה.

היום, ממרומי גילי, מבינה אני כיצד לימודיי ועבודתי, קשורים קשר חזק ומיוחד לעבר ולהיסטוריה של אבי יעקוב, סבא רבא של נגה.

אבי יעקוב נולד בעיירה סקורן, אז בבסרביה והיום באוקראינה.  ב- 6  ביולי 1941 הגרמנים ובני בריתם הרומנים, הגיעו לסקורן. הרומנים והשכנים הגויים  בזזו את בתי היהודים.

בשבת בבוקר ציוו על כל יהודי העיירה (זקנים, ילדים, נשים וגברים) לקחת כמה מטלטלים ולהתאסף בעירייה. מי שנשאר בבית (חולים, תינוקות וזקנים) נורה למוות. מהעירייה, התחילה צעדה מעיירה לעיירה בבסרביה (היא מולדובה היום) במשך שישה שבועות. מחלות, תשישות ורעב הותירו מתים רבים בדרך.

לפני ראש השנה, סוף ספטמבר 1941, העבירו את היהודים ששרדו לאזור שנקרא טראנסניסטרה. את הפקודות נתנו הגרמנים. את אבי והשורדים מצעדת המוות, פיזרו בכפרים שונים, והכניסו את כולם לאורוות שהיו עזובות. חורף קשה פקד אותם, ואנשים התחילו למות תוך זמן קצר ביותר. בוקר אחד הגיעו הגרמנים, ובצעקות הוציאו את הגברים מהאורווה בה ישן אבי.

צעקה צרחנית נשמעה בגרמנית מקצין גרמני: "האלה צימרמנס הראוס" – "כל הצימרמנים החוצה".  אבי, ששם משפחתו צימרמן עשה צעד קדימה במגרש. מסביבו יצאו עוד אנשים מבוגרים והוא היה הצעיר מכולם.

הפחד מהגרמנים היה נורא ומשתק. אסור היה להישיר מבט, כשאתה עומד מול גרמני, תמיד עמידה במבט מושפל. שאגה נוספת הורתה לקבוצה שצעדה קדימה, ובה אבי לעלות על המשאית במהירות. חייל גרמני עלה אחרי שכולם עלו למשאית, הוריד את הברזנט והמשאית יצאה לדרכה.

כשהתרחקה המשאית, שאל אבי בלחש את שכנו מהיכן הוא, אולי הוא קרוב משפחה שלו שלא הכיר (על המשאית עלו "צימרמנס") . האיש הפנה מבט אל אבי, ומיד הבין את הטעות של אבי והסביר "צימרמן בגרמנית הוא בנאי או נגר". אבי הבין שעשה טעות גדולה, לא היה לו מושג בבניין או בנגרות. הוא ביקש לגשת לחייל הגרמני ולהודות בטעותו, אבל שכנו הושיב אותו ולחש: "הוא יירה בך, שב בשקט , אני אשמור עליך ילד".

אבי ניצל בזכות שם משפחתו, טעותו ושכנו במשאית. המשאית נסעה למחנה הריכוז ניקולאייב, שהיה בשליטת ה- אס-אס הגרמניים, והעבודה שהוטלה עליהם, הייתה לבנות מחדש את הגשרים ההרוסים, עבודה קשה וחוויות קשות ביותר. כאן במחנה רכש את השכלתו בבנייה.

אבי במחנה הריכוז ניקולאייב

אחד האירועים שקרו לאבי במחנה הריכוז, וליוו אותו כל חייו, קרה באחד מימי העבודה על הגשר. אבי החליק ונפל לתוך הנהר הקפוא. באותו רגע הבין שהוא אבוד ושאף אחד לא יבוא לעזרתו. הוא קיווה שהמוות יהיה מהיר ללא סבל. באותו זמן חבריו הפסיקו לעבוד וחששו לגורל אבי .

מנהל העבודה האוסטרי הגיע בריצה לראות על מה המהומה. אבי היה בטוח שישלוף את אקדחו ויירה בו ויהיה סוף לייסוריו. האוסטרי תפס מוט עץ עם וו בקצהו , הניף אותו למים, ומשה את אבי כשהוא קפוא רועד ונפחד שעכשיו יגיע הסוף. אבל האוסטרי הושיב את אבי מתחת לעץ, הוריד את המעיל שלו, ועטף בו את אבי והסתלק.

אבי ישב רועד מקור ומפחד ממה שצפוי לו, ולפתע ראה את האוסטרי חוזר ומושיט לו אריזת נייר, ובתוכו סנדוויץ (כנראה שהיה שלו)"קח תאכל ותתאושש" אמר והלך. הנס הזה הלך אתו כל החיים.

מאז שאני זוכרת את עצמי, אבי הכין לי ולאחותי ולאמי, את הסנדוויצ'ים בבית, ולכל טיול ואירוע משפחתי שנסענו.  תמיד הסנדוויץ' היה חתוך דק דק,  מלא בכל טוב, זכר לאותו רגש רגעי של חמלה, שהיה בתוך עולם של חושך ורוע.

תמונה משפחתית

במחנה הריכוז נשבע אבי שאם יצא מהמקום הנורא הזה בחיים "בניינים רבים אבנה בארץ ישראל ". הבנייה הפכה למקצוע חייו, הוא עבד בחברת "סולל ובונה" וזכה לבנות בניינים רבים מסובכים ומיוחדים בארץ.

אבי היה מגיע מהעבודה, עם תוכניות בנייה מסובכות, ויושב שעות וחושב כיצד ליישם את העבודה בשטח, וכאן היה נוהג לשתף אותי בשרטוטים. כבר כילדה התאהבתי במקצוע, וידעתי שאלמד בעתיד את מקצוע הבנייה. וכך היה, לימים ריכזתי מגמת בנייה בתיכון ולמדתי את המקצוע.

כשאבי הזדקן הוא סיפר הרבה על בני משפחתו שאבדו בשואה. צער רב היה בו שלא נשארה אף תמונה מבני המשפחה לזיכרון . הוא האחרון שזכר את פניהם וסיפורם, ולכן חשש שזיכרונם ימות אתו .

החשש של אבי הביא אותי לפרק ב' בעבודה. זה הזמן בו התחלתי לעבוד "ביד ושם" בהדרכה והנחלת זיכרון השואה.

וכך למעשה סיפור חייו של אבי, השפיע על חיי לימודיי ועבודתי.

הזווית האישית

נגה: היה לי מאד מעניין ומרתק, לשמוע את סבתי מספרת על עצמה, על משפחתה, ועל אביה, שהשפיע מאוד על הבחירות בחייה.