מאגר סיפורי מורשת

שמי יהודית צפריר נולדתי בשנת 1949 הקיבוץ חניתה.

בשנת 1972, אחרי שסיימנו את האוניברסיטה והתחתנו, יצאנו, יהודה ואני, עם תכנית מעורפלת לטייל עם החברים שלנו, אורה ודורון, לאירופה ולהמשיך משם לטייל בארצות הברית. מה שלא הערכנו הוא את הכסף המצומצם שהיה לנו באותן שנים. באותה תקופה עם מה שיצאת זה מה שהיה לך – רק מזומן. בלי אפשרות למשוך מהבנק כשאתה בחו"ל, לא שהיה לנו משהו בבנק. התחלנו את הטיול באולימפיאדת מינכן 1972 שבה  היה  פיגוע הטרור הנורא : חטפו ורצחו אחד עשר ספורטאים שייצגו את ישראל.

היינו שם במינכן, כשזה קרה. התארחנו אצל הדודים של יהודה,  והם תרגמו לנו מה שאומרים בטלוויזיה הגרמנית . בחצות הלילה הרמנו כוסית לחיים כי הטלוויזיה הגרמנית הודיעה שהספורטאים בסדר, והם נוסעים לשדה התעופה, אבל בבוקר כשקמנו שמענו שהם למעשה נרצחו בשדה התעופה. היינו בהלם מוחלט. נשארנו עד אחרי טקס הזיכרון ,שהיה יום או יומיים אחרי האירוע, ואז הסתלקנו מגרמניה כל עוד נפשנו בנו ונסענו להולנד. אירוע הטרור הזה היה הפעם הראשונה שדבר כזה קרה בגרמניה באולימפיאדה באופן כללי . הבהלה  היתה כלל עולמית . נסענו לאולימפיאדה בגלל שזה היה החלום של יהודה להיות באולימפיאדה . הספקנו להיות בכמה תחרויות,  לפני הפיגוע והאווירה הייתה נהדרת, אנשים מכל  העולם היו שם. שם, פגשנו את דורון ואורה , חברינו, ומשם המשכנו לטייל בסקנדינביה. חיינו ממש בצמצום, וכל יום בערב ספרנו כמה כסף נשאר. כשלאורה הייתה יום הולדת הרשינו לעצמנו להתפרע בזה שהכנו חביתה.

אחרי כמה זמן נגמר לנו הכסף סופית. נסענו לאמסטרדם, שם יהודה התחיל לעבוד בתור שומר באל על.  אבל עדיין לא היה לנו כסף. יום אחד יהודה פגש במקרה חבר מהצבא,  שסיפר לו  שהוא הולך לעבוד בקונסוליה הישראלית בשיקגו, ויהודה ביקש ממנו שיחפש לו עבודה. ואמנם אחרי זמן  לא רב , חזר אליו החבר במפתיע, ואמר שהוא מצא לו עבודה בקונסוליה, אבל הוא חייב להגיע מייד.

תוך יומיים כבר היינו צריכים לעזוב את הולנד לארה"ב ונאלצנו למצוא את הטיסות הכי זולות.  מצאנו  חברה מפוקפקת  שמכרה כרטיסים בזול, וגילינו שהטיסה היא בחברת התעופה של פקיסטן. נסענו למרות הפחד  הגדול, בגלל שזאת הייתה מדינה מוסלמית,  ולא היו קשרים דיפלומטים ביניהם . אנחנו חשבנו שאולי זאת מדינת אויב, אבל הגענו בשלום לשיקגו.  כמה ימים אחרי כן, בעוד פגישה מקרית, יהודה  פגש חבר שלו  מבית הספר היסודי בגניגר, בשם ביני אדן,  שהכינוי שלו היה ביג בן, בגלל שהיה מאד מאד גבוה. הוא סיפר לו שהוא  לומד באוניברסיטה בשיקגו (שנחשבה אז לאחת הטובות בארצות הברית)והמליץ לו לנסות וללמוד שם.  לשמחתנו יהודה  התקבל  ללימודים באוניברסיטה,  ואני הייתי צריכה לפרנס את שנינו. אז התחלתי לעבוד בקונסוליה הישראלית  בתפקיד מזכירה. כך טיול שהיה אמור להימשך כמה חודשים,  נמשך חמש שנים, שבהם נולד לי בן ב 1974 בשם גד, על שמו של אחי הבכור ז"ל, שנפל במלחמת יום כיפור.

כשחזרנו לארץ היינו כבר אנשים אחרים עם מקצוע וכיוון שונה בחיים . יצאנו כזוג וחזרנו משפחה, יהודה היה איש כספים, ואני הייתי מזכירה. הטיול הראשון הזה היה כל כך משמעותי, שמאז בשבילי ובשביל יהודה, הטיולים נהפכו למסורת , שבה כל שנה אנחנו יוצאים לטייל  במדינות שונות, מכירים תרבויות אחרות ורואים נופים  מדהימים.

הזווית האישית

רע : למדתי מהעבודה שלא רק סיפורי פנטזיה מעניינים אותי אלא גם סיפורים של אנשים.

סבתא: נהניתי מאד לעבוד עם רע, ולשתף אותו בסיפורי .