מאגר סיפורי מורשת

שמי עמירם אידלמן, נולדתי בקבוצת כנרת בשנת1947 שנה לפני קום המדינה.

אני סבא של אורי, בנו של נועם בני, ובחרתי לספר לו את סיפור ההכרות שלי עם סבתא נורית.

סבתא נורית ואני הכרנו לפני ארבעה עשורים. סבתא נורית הייתה חיילת צעירה בנח"ל, ואני בחור צעיר, מספר שנים אחרי השירות הצבאי, מחפש  חברה לחיים. חיפשתי אותה במחלקות הנח"ל השונות, שעברו הכשרות בקבוצת כנרת. רוב החברים שלי כבר היו נשואים עם שניים-שלושה ילדים ואני נותרתי רווק בן עשרים ושש, שכל רצונו  למסד את חייו. נורית הגיעה במקרה כסמלת סעד למחלקת המשק (קבוצת חיילים וחיילות שמשרתים ביחד-"בגרעין") שהייתה בקבוצת כינרת, ואני הייתי איש הקשר שלהם מטעם הקיבוץ. במסגרת השירות שלה הייתה סבתא נורית מבקרת מידי שבוע את החיילים, ועוזרת למי שצריך בקבוצת החיילים. היא בכלל לא שמה לב אלי למרות שהייתי המדריך. בסוף השהות בכנרת, יצאנו החיילים ואני לשלושה ימים לרמת הגולן. היא ביקשה להצטרף לטיול ואני שארגנתי את הטיול הסכמתי. היה טיול נפלא וגם שם נורית לא כ"כ התרשמה ממנהל הטיול. אבל אני מאוד התרשמתי ממנה. כעבור כמה שבועות התחלתי לעבוד בתנועת הנוער העובד והלומד במרכז הארץ, ונפגשנו באקראי בטבריה, נורית נסעה לביתה בלהבות הבשן, ואני חזרתי לכינרת מהמרכז. גם פה היה מפגש קצר, שלא הניב קשר.

חלפו כמה חודשים ופרצה מלחמת יום הכיפורים, בה גויסתי מיד למילואים, ולחמתי במלחמה. במשך המלחמה לא היה בנינו קשר בכלל.

חצי שנה לאחר המלחמה כשעדיין הייתי מגויס לשירות מילואים, התקיימה אזכרה בקיבוץ צורעה קיבוץ אליו השתייך הגרעין שהיה בכינרת. האזכרה נערכה לארבעה מבני הגרעין שנהרגו במלחמת יום הכיפורים. נורית הגיעה באוטובוס, ואני הגעתי ברכב מהקיבוץ. מבלי לתאם נפגשנו באזכרה. נורית ביקשה ממני טרמפ, ושאלה אותו אם תוכל ללון בלילה בכנרת, ולמחרת להמשיך ללהבות הבשן. אני הסכמתי ברצון וכל הדרך מקיבוץ צרעה, דיברנו והעלנו זיכרונות. אז גם הסתבר לי שאני משרת במילואים, עם הגיס של האחות של נורית. כשהגענו לכנרת נתתי לנורית את חדרי והלכתי לישון אצל הורי. בהמשך, ניצלתי את קרבתי לקרוב של נורית, ודרכו הצלחתי ליצור איתה קשר, כי לא הייתה אז תקשורת כמו היום. היה טלפון אחד בחדר האוכל של הקיבוץ, בו ניתן היה רק לקבל שיחות, ואי אפשר היה להתקשר ממנו. בעזרת אחותה של נורית תואמה שיחת טלפון בזמן ספציפי מאוד. נורית חיכתה ליד הטלפון בשעה המתואמת, והטלפון צלצל סוף סוף, וקבענו להיפגש בתל אביב. הפגישה כמעט פוספסה, כי היא קצת אחרה ואני קצת הקדמתי, אך בסופו של דבר נפגשנו ויצאו יחד לקולנוע גורדון בתל אביב לצפות בסרט "הבלונדיני עם הנעל השחורה". ומאז כל חיינו הם סרט.

באוקטובר 1974 נישאנו בחתונה צנועה בקבוצת כנרת והשאר היסטוריה.

היום אני חי ביחד עם סבתא נורית בקבוצת כנרת, יש לנו שלושה בנים וארבעה נכדים, ובמשך כ -30 שנה אני מוביל קבוצות של מטיילים בשבילי עמק הירדן.

הזווית האישית

סבא וסבתא: זה היה מרתק מצחיק ומרגש לחזור לתקופה הנאיבית (תמימה) בחיינו .נהנינו בכל רגע, וגילינו את היכולות של אורי. לא ידענו עד כמה הוא מבריק בישומי מחשב, ועד כמה הוא סבלני לשמוע אותנו ולשכתב את מה שסיפרנו

אורי: לי היה מאוד מעניין לגלות את סיפור ההיכרות של סבא וסבתא שלי. זה היה מצחיק ומהנה. היה לי כיף לחזור איתם לתקופה הישנה יותר, ואני אשמח לשמוע עוד סיפורים מהם.