מאגר סיפורי מורשת

שמי תלמה ברנר נולדתי ב1940 בקיבוץ מסילות בעמק בית שאן.

שם למדתי בביה"ס היסודי, חטיבה, ותיכון במוסד החינוכי המשותף בבית אלפא. הקפיצו אותי מכיתה א' לכיתה ג' לכן כשסיימתי את יב' הייתי צעירה מדי לצבא ולא הסכימו לגייס אותי.

סיפור הילדות שלי

הורי עלו מפולין, משפחתו של אבא כולה נספתה בשואה, ומשפחתה של אמא הגיעה כולה לארץ. אמא הייתה אחות טיפת חלב בבית שאן, וקיבלה לידות בבית. אבא היה חצי שנה באיטליה, בעזרה של המגויסים היהודים ללחימה בגרמנים.

הייתה לנו לינה משותפת בבית הילדים בקיבוץ, ואני ברחתי כל לילה לישון עם אמא, והיא לקחה אותי על הגב והחזירה אותי לבית הילדים כי חששה מתגובת החברה הקיבוצית. לא ויתרתי, נלחמתי כילדה קטנה, והגעתי לישון עם אמא עד שאבא חזר, לא קיבלתי אותו בשמחה כי התרגלתי לחיים עם אמא.

מכיוון שהקפיצו אותי כיתה, כשסיימתי תיכון, חיכיתי לגיל המתאים לגיוס לצבא. שרתי בביה"ס לשריון בתפקיד מרכזי.

יש לי אח ואחות שניהם בקיבוץ בו נולדנו. אני ידעתי שקיבוץ לא מתאים לי, ועזבתי אחרי הצבא, למדתי בסמינר ובאוניברסיטה לתואר מורה בכירה. התחלתי ללמוד חינוך וייעוץ, אך לא סיימתי כי בן זוגי יוחי ברנר (כתוב בלי א' כי הוא ראשי תיבות על שם סבו הסופר יוסף חיים ברנר) התגייס לצבא הקבע. נולדו לנו שלושה ילדים : אלון, עמית ושני. אלון נהרג לפני חודש בתאונת עבודה, אנחנו באבל כבד. ונכדתי, שי בן עמרם, אהובת ליבי שאין כמותה, גורמת לי שמחה ונחמה פורתא.

סיפור ילדות מיוחד עם מסר -הטיול השנתי

בכיתה ו' יצאנו לטיול שנתי בחיפה, חיפה היא עיר נמל חשובה, היא עיר היסטורית, יש בה הרבה מוזיאונים, וחנויות. אני וחברתי הגר, התעכבנו והסתכלנו בחנויות במקום ללכת אחרי המדריך, לפתע הרגשנו שאנחנו לבד. חשבנו : אם כדאי לפחד או לשמוח אנחנו שתיים ולא אחת. טלפונים לא היו, והיה ברור לנו שיחפשו אותנו. אנחנו לא יכולנו לחפש, כי אנחנו לא מכירות את חיפה, ואז החלטנו להישאר לעמוד במקום, כדי שיחפשו אותנו על המסלול שהכיתה עברה. עבר די הרבה זמן והתחלנו קצת לבכות. פתאום אנחנו שומעות צפירות של ניידת משטרה, נבהלנו חשבנו שקרה אסון, אבל שמענו ברמקול תלמה והגר, תלמה והגר התחלנו לנפנף בידיים, וחיכינו שאולי הניידת תזהה אותנו. לבסוף, לאחר כמה סיבובים הניידת עברה על ידינו והשוטרים זיהו אותנו, אחד מהם ירד, חיבק  אותנו ועלינו יחד לניידת.

כשהגענו לקבוצה פחדנו שיצעקו עלינו, אבל אף אחד לא אמר לנו כלום, המורה והמדריך לקחו אותנו לשיחה, והסבירו לנו בדרכי נועם, שבטיול קבוצתי חייבים ללכת יחד. הגר ואני התחבקנו וסיכמנו שלמדנו משהו חשוב לחיים.

שי מספרת על החפץ 

זהו סכין לחיתוך נייר שסבא שלי יוחי שמר אותו מכיתה ב'. הסכין נוצר בספרד, והוא נשמר בשקית קטנה מיוחדת. הסכין עשוי ברזל מקושט ומעוטר, ומשמש לחיתוך נייר בכל עובי. הסיפור הוא שהמורה מאוד אהב את סבא שלי, ורצה שיכתוב ויצייר לו, כדי שהוא יוכל לחתוך ניירות בשביל זה.

סכין לחיתוך נייר של סבא יוחי

החלומות שלנו

לכל אחד יש חלום, אחד חולם חלום קרוב, אחד חולם חלום רחוק, אבל כולם חולמים.

אני סבתא חולמת. בילדותי חלמתי להיות מורה, הצלחתי לממש את החלום בהשקעה גדולה, גם  כספית וגם אחרת. במבט לאחור זה השתלם. החלום שלי התגשם. אך תמיד כדאי לעזור לאחרים להגשים את חלומם. היום אני חולמת לראות את אחד עשר נכדי מצליחים בחייהם, ושאוכל לעזור להם ככל יכולתי ולפי בקשתם. היום אני חולמת על שמחות ופגישות עם הילדים והנכדים. אני רוצה לעשות טיול משפחתי גדול בקיץ הקרוב.

שי מספרת על החלום של סבתא – לסבתא שלי יש חלום לנסוע לקוטב הצפוני. מעניינים אותה מאוד איתני הטבע, ומה הטבע יכול לעשות לנו בני האדם. להילחם בטבע זה קשה, בקוטב הצפוני יש שלג, מפלים קור מתחת לאפס, וכאשר כדור הארץ מתחמם, השלג נמס, הופך למפלים אדירים של מים, ויכול להציף שטחים גדולים. עלינו בני האדם לדאוג לטבע, ולשמור עליו שלא יזיק לנו בחיים על פני כדור הארץ.

הזווית האישית

תלמה: היתה לי חוויה מקרבת ומעניינת, וגם מתוקה עם נכדתי הצעירה, שהיא אהבתי הגדולה. זה היה חשוב ומלמד.

שי : היה מעניין וכיף, למדתי דברים חשובים באמצעות הסיפור של סבתא.