מאגר סיפורי מורשת

שמי לאה, הוריי נתנו לי את השם הזה כי הם אהבו מאוד את השם, שם מקראי והמשפחה מאמינה מאוד.

נולדתי בבגדד שבעיראק. גרתי עם אבי אמי ואחיותיי. בכל יום שישי הייתי  הולכת לבית הכנסת עם אבי ואחותי. גדלתי בשכונת מגורים לא גדולה במיוחד, למדתי בבית הספר "פרדוס",  היינו משחקים במשחקים, כמו: קלאס, שלושה מקלות ואפילו קפצנו בחבל .

בזמני הפנוי הייתי תופרת, גם כשהגענו לארץ, עסקתי בתפירה. תחום שאהבתי והצלחתי בו. למדתי לתפור בבית הספר, היה לנו גם שיעור תפירה.

כמובן שלמדנו גם עברית, חשבון, תורה, אנגלית. הייתה לנו משמעת קפדנית מאד. העונש שאני הכי זוכרת היה לעמוד בפינה עם  יד למעלה ורגל למעלה. הייתה לנו תלבושת אחידה והיה מסדר פעם בשבוע.

המאכל שהיה אהוב עליי הוא אורז עם חלב חם. היו לנו הרבה שעות פנאי משום שלא הייתה טלוויזיה, לא רדיו ולא משחקים שנמצאים בכל משפחה,  לכן, בשעות הפנאי שלנו שרנו  שירי קודש.

הקשר בין בני המשפחה, האחים, חזק והדוק. עם ההורים קצת פחות, תמיד שמרנו על כבודם ולא עירבנו אותם בכל נושא, אולם אני מקפידה להתייעץ איתם בכל תחום.

העלייה לארץ

עליתי לארץ בהיותי בת 7 בערך, בשנת 1949 בעלייה המכונה "הרצל".

עליתי עם כל בני המשפחה, מלבד אחותי גאולה, שנשארה בעיראק ועלתה לאחר מספר שנים. העובדה שעליתי צעירה הקלה עליי, לא ממש הרגשתי קשיי קליטה. הייתי ילדה  קטנה ולכן לא הרגשתי זרה. די מהר קלטתי את השפה העברית. למדתי אותה מהורי שלמדו בתנועות הנוער, וכן מהסביבה הקרובה.

כשהגענו לארץ, הייתה לנו אפשרות לבחור היכן לגור, אבל הוריי לא הכירו את הארץ מספיק טוב, הם ביקשו שהמדינה תבחר לנו מקום טוב שמתאים לגידול  הילדים.

את בעלי הכרתי, כשאחותי נאווה התחתנה, עשינו היכרות בין המשפחות. בעלי שראה שעזרתי בהכנת האוכל, אמר שאני מתאימה לו, כך הכרנו. זה האירוע הכי משמח שאני זוכרת. נולדו לנו שלושה ילדים: הבכור אהרון, האמצעית טיראנה, והקטנה, כרמל. יש לי אחד עשר נכדים וארבעה נינים. הקשר בין כולם חזק והדוק.

חפץ מיוחד וחשוב לי מצאתי, כשהגעתי לביתי ופרקתי את התיקים. מצאתי תכשיט של אבי, התכשיט עשוי מזהב אמיתי, ואני שומרת אותו עד היום הוא קרוב מאוד לליבי.

הזוית האישית

נתן אייטגב דולב דוד: חווייתנו הייתה משמעותית ומגבשת. כך זכינו להכיר את הסבתא יותר טוב, להתעניין במצב שהיה פעם, לראות את החיים מנקודת המבט שלה.