מאגר סיפורי מורשת

זאבה ברזין, כץ, נולדה בתאריך 18.8.1940 במדינת ישראל, בתל אביב. ונפטרה בתאריך 7.12.2018. סבתי זאבה נולדה להוריה פנינה ויצחק כץ, שעלו מליטא בשנת 1935. חלק ממשפחתה של סבתא רבתא שלי נספו בשואה, אך אלו שנשארו בחיים עלו למדינת ישראל. בגיל 18 סבתי התגייסה לצבא ושירתה בגלי צה"ל, כעורכת תוכניות מוסיקליות. בתום שירותה הצבאי היא למדה באוניברסיטה עבודה סוציאלית, לאחר כמה שנים היא עבדה בבית החולים סורוקה שבבאר שבע ואז פרשה לגמלאות. סבתי פגשה את סבי במסיבה, חבר של סבי הביא את סבתי, ומשם הם הכירו. סבתי נישאה לסבי בשנת 1961 והם היו נשואים במשך 46 וחצי שנים באושר. לסבי וסבתי חמישה ילדים, אמנון, דנה, עירית, נועה, ורוני. סבתי וסבי גרו תחילה ביישוב עומר, אך לאחר המון שנים ביישוב, סבי רצה לעבור ליישוב מיתר הנמצא בדרום. ביתם במיתר היה בית גדול חם ואוהב, הם גידלו מגוון רחב של בעלי חיים בחצר ביתם כמו, קופים, תרנגולות, כלבים, ועוד.

אריה לייב אלפרן:

גלגולו של חפץ: במשפחתי עברו ועוברים בירושה שלושה חפצים, שעון, צמיד, וטבעת.

גלגולו של שעון: השעון היה שעונו של אריה לייב אלפרן.  סבא רבא של דוד אמנון, סבא של סבתא זאבה. בן דודי, איתי, הוא דור חמישי של אריה לייב.

ארייה לייב נולד בשנת 1897 ליהודה ומרים בליטא, חי, עבד וטיפח את משפחתו בעיר קלם שבליטא. ארייה לייב היה מנהל סניף הבנק היהודי בליטא, קלם. מדינה לחוף הים הבלטי. נרצח בשנת 1941, יחד עם יתר יהודי העיירה, עם פלישת הגרמנים לליטא במלחמת העולם השנייה, מידי משתפי פעולה מקומיים. לאריה לייב ארבעה ילדים, זלמן, פנינה, סוניה-יפה, ויצחק אלפרן. בתו פנינה ילדה את זאבה שילדה את אמנון שהוליד את איתי.

גילו של השעון למעלה ממאה ועשרים שנה. השעון הוא שעון כיס. הגברים נהגו לשאת את שעון הכיס בכיס קטן מיוחד בווסט של חליפה. בדרך כלל שעוני כיס היו מחוברים לשרשרת שניתן היה לאבטחם בחיבורם ללולאה בווסט, בדש הבגד, או לולאת חגורה, ובכך למנוע את אובדנם או נפילתם.

השעון והשרשרת של אריה לייב מצאו את דרכם לישראל, כל אחד בנפרד. ככל הנראה בניו של אריה לייב, זלמן ויצחק, קבלו בדרך כל שהיא את השעון לידיהם עם שובם לעיירה בסוף מלחמת העולם השנייה, בה לחמו שניהם בשורות הצבא האדום כנגד הנאצים.

כיוון ששניהם רצו ותכננו להגיע לפלשתינה בשנת 1945, לפני הקמת מדינת ישראל, לקח כל אחד מהם חלק אחר מהשעון: יצחק את גוף השעון וזלמן את השרשרת. בדרך לא דרך, יצחק הצליח להגיע לארץ ישראל בשנת 1947, ונהרג במלחמת העצמאות להקמת מדינת ישראל בקרב קולה, היום גבעת כח. עם הגעתו והתגייסותו, ככל הנראה מסר את השעון לאחותו הבכורה פנינה, שהגיעה לארץ ישראל בעלייה השנייה בשנת 1935. והשעון היה ברשותה מאז. זלמן הביא את השרשרת עמו, עם עלייתו לארץ מליטא, שהייתה אחת המדינות של ברית המועצות, בשנת 1965. האח והאחות החליפו חפצים ביניהם, השעון עבר לזלמן והשרשרת לאחותו פנינה.

בנותיו של זלמן, בטי וורד, נתנו את השעון כמתנה לזכרון ולמשמרת לדורות הבאים, לאמנון, הוא נינו של אריה לייב אלפרן. אפשר גם שהשעון הגיע לישראל בידיה של פנינה, בתו של אריה לייב שעלתה לישראל במסגרת העלייה השנייה, באופן בלתי לגאלי בשנת 1935. ואילו טאובה אשתו של זלמן, שמרה על השרשרת כל שנות המלחמה ועד לעלייה ארצה בשנת 1965. שעון זה ועוד כמה תמונות, הם החפצים היחידים שנותרו מכל רכושה של המשפחה הגדולה שהייתה, ומרביתה נרצחה ונספתה בשואת מלחמת העולם השנייה.

גלגולם של צמיד וטבעת: הצמיד והטבעת שעוברים בירושה מזה מספר דורות מסבתא לנכדה בכורה. הטבעת והצמיד החלו להתגלגל עוד בליטא, והגיעו לישראל. הטבעת  אבדה פעם לתקופה ארוכה ונמצאה באופן מקרי בתוך בצק על ידי אמא של סבתא רבתא שלי, פנינה.

כיום, הטבעת נמצאת אצל אחותי הבכורה אור, כיוון שהיא הנכדה הבכורה, ואותה היא קיבלה מסבתי. אחותי אור תעביר אותה לנכדתה הבכורה, וכך הלאה לדורות הבאים. סבתי קיבלה את הטבעת מסבתא רבתא שלי כיוון שהייתה הנכדה הבכורה. הטבעת והצמיד בני המון שנים, ועוברים מדור לדור במשך שנים.

הזוית האישית

טליה: מאוד אהבתי את הפרויקט. היה מהנה להכיר וללמוד על דברים חדשים כמו כל החפצים המתגלגלים שבכלל ולא ידעתי על קיומם, ועל הסיפורים המעניינים שהגיעו איתם לארץ.