מאגר סיפורי מורשת

סבי אלכסנדר דן מספר:

נולדתי בתאריך י"ז תמוז בשנת תשי"ט להורי יצחק משה וסופיה דן.

אבא שלי

אבי יצחק ז"ל נולד בפולין בעיר פרושניץ למשפחה חסידית שומרת תורה ומצוות, לאימא שלו קראו פסיה לאה, והיא נפטרה עוד לפני המלחמה, לאביו קראו ישראל.

בילדותו למד ב"חיידר" בעיירה, וידע לשון הקודש ובגיל 13 הצטרף לתנועת ה'בונד', שהייתה תנועה של יהודים סוציאליסטים, שדגלו בשיווין הכלכלי. וכך עזב את שמירת התורה והמצוות. הוא היה פעיל מאוד בתנועה ובשנת 1937 הוא מימן כרטיס לאחותו שרה ובעלה, שהיו זוג צעיר ושלח אותם לארץ ישראל. לפני המלחמה אבי יצחק התחתן והיו לו ילדים.

כשהתחילה המלחמה ברחו הוא ואבא שלו ישראל וכל שאר הילדים לרוסיה. ברוסיה הם שהו בהסגר של זרים כי הם היו אזרחים פולניים. באחד הימים כשהובילו אותם ברכבות ממקום למקום, באחת העצירות בדרך, הלך אבי ישראל לחפש אוכל למשפחתו, כשחזר למקום הרכבת גילה, שהייתה שם הפגזה של הגרמנים וכל משפחתו נספתה והוא נשאר בודד וכך הוא הגיע לאזור אוזבקיסטן. שם הוא לא היה בעיר כמו האזרחים הרגילים, אלא בהסגר של הזרים. בהסגר סבלו מאוד מרעב ומחלות קשות.

הוא הצליח לשרוד בזכות היותו חייט מאוד מוצלח. וכך הצליח לעבור את זמן המלחמה. אחרי המלחמה כשאחת המשפחות מהסגר שאיתם היה מיודד חזרו לאזור האוקראיני החליט ללכת איתם, כי לא היה לו לאן לחזור, מכיוון שנשאר בודד מכל משפחתו. וכך הגיע לעיר דנייצק.

סבא וסבתא של סבי ישראל ופסיה לאה

אימא שלי

אמי סופיה ז"ל נולדה באוקרינה בעיירה קטנה בפרברי דנייפר להוריה אלכסנדר ובלומה סנדומירסקי. ובנוסף היו לה עוד שני אחים גדולים, אברהם ויעקב. היא הייתה הקטנה במשפחה. משפחה יהודית חמה. בזמן המלחמה, האחים הגדולים כבר לא היו בעיר. מכיוון, שעבדו במקום אחר, שבו לא היה כיבוש נאצי. היא נשארה עם ההורים שלה בעיר, שאותה כבשו הנאצים.

בקריבוירוג היו הרבה יהודים. הנאצים ריכזו שם את כל היהודים במקום אחד. אמי שהייתה בת 21 בזמן המלחמה עבדה במטבח של ההסגר והורים שלה גם שהו בהסגר הזה.

באזור זה היו הרבה מכרות פחם. הנאצים ימ"ח הובילו את כולם למכרות. כשהיא הלכה עם כולם בשיירה, צעקה לה פתאום אחת השכנות האוקראיניות "סופיה סופיה" מה את עושה שם? את לא יהודייה! בואי אלי! מה את עושה שם? מה את הולכת עם היהודים? והשכנה פשוט הוציאה אותה מתוך השיירה, וכך הצילה את חייה.

אבל מכיוון, שאמי פחדה שילשינו עליה לנאצים שהיא יהודייה, ברחה ליערות, ושם הצטרפה לפרטיזנים ושהתה איתם במשך כל המלחמה. כתוצאה מהתלאות הרבות שעברה היא חלתה בליבה.

אחרי המלחמה אימי, למרות הכול, הלכה ללמוד באוניברסיטה בעיר לבוב, שם סיימה לימודים גבוהים  והוכשרה  למהנדסת. אחר כך נשלחה לעיר דנייצק ושם פגשה את אבא שלי. ההורים שלי נפגשו בדנייצק, אמי הייתה צעירה מאבי ב-17 שנה, שניהם ניצולי שואה החליטו להתחתן ולהקים בית.

שנות ילדותי

מכיוון, שאמי הייתה חולת לב, אמרו לה הרופאים, שלא תוכל להביא ילדים, אך למרות הכול, כשהיא בת 39 ואבי בן 54 נולדתי אני, בן יחיד להורי. בבית שבו גדלתי ידעתי כמובן שאני יהודי, אימא שלי הייתה מכינה מאכלים מסורתיים כמו געפילטע פיש וצימעס (גזר מתוק).

לאמי היו שתי דודות אחיות של אימא שלה, שהיינו הולכים לבקר אותם הרבה ולהתארח אצלם, רחילה וורטה. הם היו המשפחה שלנו. חגים יהודיים לא הכרנו ולא חגגנו למעט את חג הפסח. שגם אותו היינו עושים בדרך שלנו. היינו מזמינים מצות מרובעות ממוסקבה. ואימא שלי הייתה מכינה את המאכלים המסורתיים גפילטע פיש עם חריין.

לבית שלנו היו מגיעים יהודים מהסביבה, והיינו יושבים יחד, מספרים סיפורים, אוכלים את המאכלים המסורתיים והייתה אווירה יהודית. לא הכרתי מה זו הגדה, אמנם, זה לא היה ליל סדר כהלכתו, אבל זה היה מפגש יהודי.

כל תקופת ילדותי סבלתי מאנטישמיות קשה. החלפתי שלושה בתי ספר מכיוון, שהיו מציקים לי על היותי יהודי. עד כיתה ה' ידעתי שאני יהודי. אבל לא הייתה לזה משמעות גדולה עבורי, חשבתי שזה כמו עוד אומה. יש רוסים, אוקראינים, גרוזינים ויש יהודים. עד שהגיעו לכיתה שני תלמידים חדשים. עד היום אני זוכר את השמות שלהם, הם היו שני ילדים גויים אנטישמים ובריונים. הם התחילו לרדוף אחרי לאחר בית הספר, הם היו מפילים אותי על הרצפה, זה היה בחורף, והם היו דוחפים לי שלג לפה והציקו לי כל הזמן. הם גם היו שולחים לי פתקים ומאיימים עלי, שיעשו לי דברים רעים ושהם ישלחו אותי לישראל. אני הייתי היהודי היחיד בכיתה וסבלתי מזה רבות. אז עברתי לבית ספר אחר, שם היו עוד שתי בנות יהודיות. בהתחלה הכול היה בסדר ולמדתי כמה שנים. ואז שוב התחילה אנטישמיות והצקות.

אבא שלי הלך למנהלת של הבית ספר, וסיפר לה, שילדים מציקים לי וצריך לטפל בעניין הזה. והיא ענתה לו: "הציקו לו וימשיכו להציק." גם להנהלה לא היה אכפת שמציקים ליהודי. פה התחילו להתעורר אצלי שאלות, מצד אחד היינו בית יהודי חם ואוהב, ומצד שני בבית הספר היו מציקים לי על זה שאני יהודי, רציתי להבין מה מיוחד בזה שאני יהודי. למה מציקים לי?

ההכרות עם היהדות

כשהייתי בן 15 הגיע יהודי לאבא שלי ששמו היה אנטולי – נפתלי, שהיה מהנדס כימיה, איש חשוב וחכם. הוא חיפש מישהו שיודע לשון קודש, מכיוון, שהוא מאמין באלוקים ורצה ללמוד את לשון הקודש. בשבילי, לשמוע את זה מאדם חכם, היה ממש פלא, הרי אנחנו גדלנו בידיעה, שאין דבר כזה בכלל אלוקים או דת. זה מאוד עניין אותי והתחברתי אליו, נפתלי התחיל ללמד אותי כל מיני דברים על היהדות. ממנו שמעתי בפעם הראשונה את סיפור מגילת אסתר, הוא היה הראשון שאמר לי, שהמשיח צריך לבוא.

וזה עניין אותי מאוד, כי אני ניסיתי לחפש תשובות לשאלות שלי, במה מתבטאת היהדות שלי, ולשמוע את זה מאדם מלומד שהסביר לי, שאלו אינם דברים של פעם, אלא, שזה רלוונטי גם בזמננו. זה דיבר אלי מאוד ואני המשכתי לחקור וללמוד.

בשעה שאבא שלי לימד את נפתלי א'-ב'. הצטרפתי ללימוד שלהם ולמדתי אתו יחד את האותיות העבריות. אבא שלי לימד אותנו את לשון הקודש ואפילו התחלתי לקרוא. המילים הראשונות שאבא שלי לימד אותי לקרוא זה: "מי כמוך באלים ה".

נפתלי יחד עם הורי

חלום העלייה והגשמת החלום

כל שנות ילדותי ידענו וחלמנו, שאנחנו נעלה לארץ ישראל. חיינו 'על מזוודות'. לא היה קל לצאת מרוסיה והיו צריכים להשיג אישורים, אך מכיוון, שאבי היה אזרח פולין היה מותר לו לעזוב את רוסיה, כי לאזרחים זרים לא עשו בעיות. היו לנו כבר אישורים ויכולנו לצאת, אבל כל פעם זה נדחה מסיבה אחרת.

אבא שלי יצר קשר עם אחותו מארץ ישראל, שרה. הם היו מתכתבים ביניהם, היא שלחה לו מכתבים באידיש. והייתה מספרת לו על המצב בארץ, אך מכיוון שהיו מלחמות בארץ, מלחמת ששת הימים ואחר כך מלחמת יום כיפור, ההורים שלי פחדו לעלות. בינתיים העלייה לישראל נדחתה עוד ועוד.

סיימתי תיכון והתחלתי ללמוד בטכניון בדנייצק לימודי הנדסה. ושוב חשבנו על עלייה לישראל, אך, אז אימא שלי הייתה צריכה לעבור ניתוח לב פתוח, שהיה ניתוח קשה מאוד, היא נסעה לעשות אותו בליטא, ששם היו מומחים ללב. ועברה תקופת התאוששות קשה, והעלייה שלנו שוב נדחתה.

בשנת 1978 פרצה שמועה, שמי שלא ייצא מיד מברית המועצות לא יוכל לצאת אחר כך, כי בשנת 1980 היו משחקים אולימפיים ואחרי זה יסגרו את השערים לגמרי. מה שאכן קרה. אמרתי להורים שלי, שאין לנו ברירה חייבים לעזוב עכשיו.  ובשנת 1979 עזבנו את רוסיה ועלינו ארצה. ובאמת משנת 1980 עד 1990 לא הייתה יציאה מברית המועצות.

הלימודים בארץ וגילוי תורת החסידות

כשעליתי ארצה הייתי בן 20, גרנו בהתחלה במרכז קליטה במעלות ושם למדתי באולפן. אחר כך קיבלנו דירה בנצרת עלית ועברנו לגור שם. רציתי להמשיך ללמוד לימודי טכניון, כי למדתי ברוסיה שנה וחצי ועזבתי, וחיפשתי להמשיך עם הלימודים בארץ. שלחו אותי ממשרד הקליטה ללמוד עברית מתקדמת, לצורך לימודים אקדמאיים, בבאר שבע. אז נסעתי ללמוד בבאר שבע והוריי נשארו בנצרת. יחד איתי בקבוצה היה בחור חובש כיפה, שסיפר לי, שבבאר שבע קיימת קבוצת בחורים דוברי רוסית, שלומדים ביחד בערבים, והזמין אותי להצטרף אליהם.

הלכתי לשם בערב והתחלתי לבקר שם מידי פעם. התחברתי אליהם ושם למדתי לראשונה משנה ולימודי יהדות. ערב אחד למדתי שם את מאמר 'באתי לגני', ובקושי ידעתי אז עברית. אבל ברגע, שראיתי את האותיות של המאמר, ראיתי מולי אור גדול. זה כבש אותי מיד, והרגשתי שלשם אני שייך, את זה אני רוצה ללמוד. ובמקביל לימודי ההנדסה שלי נשכחו ממני, פתחתי את ספרי הלימוד שלי לאחר שנה של הפסקה והרגשתי שאני לא מבין ולא זוכר כלום מהלימודים. ואילו החסידות כבשה אותי מיד, למרות שעוד בקושי עברית ידעתי.

באחד הימים החליטו להוציא את כל התלמידים לשלושה ימים טיול בצפון, אני ניצלתי את ההזדמנות, ובמקום לנסוע עם כולם הלכתי לישיבה, שבה הייתי לומד בערבים, נשארתי שם שלושה ימים ויותר כבר לא עזבתי…

אבי היה איש רוח וקרא הרבה ספרים, ואת זה ירשתי ממנו וככה נמשכתי גם אני לרוח. אמי הייתה מהנדסת, ואהבה יותר לימודים טכניים וגם בי החדירה כל השנים, שאני אגדל אהיה מהנדס. לא היה לי קל להפסיק את לימודיי, אבל הרגשתי, שאני  חייב להמשיך ולהכיר את החסידות. ההורים שלי, ובמיוחד אימא, התנגדו מאוד שאעזוב את הלימודים. כמובן, שיכולתי להבין אותה, הבן היחיד שלה, שנולד אחרי כל הקשיים שעברה, לא מגשים את 'החלום' שלה. היא כמובן עשתה את זה מתוך דאגה אלי.

בחופשת הקיץ של אותה שנה נסגרה הישיבה בבאר שבע, וסידרו לנו, התלמידים, לעבור ללמוד בכפר חב"ד. הפכתי להיות בחור ישיבה חבד"י לכל דבר. היינו לומדים אצל הרב מיישה וישצקי, ורבי מענדל פוטרפס, אני בעיקר התחברתי ללימודי החסידות, החסידות ממש 'כבשה אותי'. מאז ועד היום אני לא מפסיק ללמוד ומתפעל מהעוצמה של החסידות. בחגים ובשבתות הייתי מתארח אצל משפחות בכפר, מי שאירחה אותי הרבה, הייתה הגב' רוזה מיידנצ'יק.

הקמת המשפחה

בשנה השנייה שלי בלימודי בישיבה, התחילו לחשוב על שידוכים. ואז הציעו את סבתא בתיה היקרה לבית רסקין. ואכן השידוך הלך טוב, ובברכת הרבי נישאנו בשעה טובה..

שנה וחצי אחרי החתונה נולדה לנו שלישייה, אבא של רוזי הוא אחד מהם, אמי שהתה באותה תקופה בבית אבות. מכיוון, שהמצב שלה היה לא טוב מבחינה בריאותית, כל כך התגאתה בנכדים שלה, והייתה מספרת לחברות ולשכנים שלה על הנכדים שלה, כמובן שהיינו נוסעים לבקר אותה הרבה ולעשות לה נחת.

באחד הפעמים כשהגענו אליה, היה זה לפני חנוכה, אימא שלי הוציאה שטר של מאה דולר, ונתנה לי בשביל הילדים, ואמרה לי, שהיא זוכרת שבילדותה סבתא הייתה מביאה לנכדים דמי חנוכה.

זו הייתה הפעם הראשונה, שקיבלתי מאימא דמי חנוכה.

אחרי שנולדה השלישיה, גרנו בקריית מלאכי בשליחות בעזרה לדוברי רוסית. עבדתי שם כמשגיח כשרות במפעל, ותוך כדי למדתי סופרות, התחלתי לכתוב תפילין, מזוזות ומגילות והייתי בין סופרי הסת"ם המובילים בתחום. וכמובן שכל הזמן לא הפסקתי להשתתף בשיעורי חסידות. משם עברנו כל המשפחה לנצרת עלית [נוף הגליל] היינו שם  שלוש שנים שליחים באולפן לדוברי רוסית. אחר כך חזרנו לכפר חב"ד והמשכתי גם בספרות וגם בהשגחה.

באותה תקופה התחילה העלייה הגדולה מרוסיה, וגילו שהרבה מהעולים הם לא יהודים באמת, אלא זייפו מסמכים כדי לנצל את האפשרות לעלות למדינת ישראל. התעורר צורך לבדוק את הנושא, אני התחלתי אז לעבוד בבית הדין הרבני בנושא של ברור יהדות, והרבנים בארץ לא ידעו להבחין  ולהכיר במיוחדות של המסמכים, ובדקויות הקטנות. אנשים למדו לשקר ולספר כאילו היה להם אורח חיים יהודי, ודווקא אני, שהגעתי משם, ידעתי לשאול את השאלות הנכונות ולהכיר את הניואנסים הקטנים, שמגלים את האמת. וכמובן, שרוסית היא שפת האם שלי, לכן, ידעתי לקרוא היטיב את המסמכים ברוסית. כל הזמן למדתי עוד והתמקצעתי בטיב הבדיקה. לפני כמה שנים התקבלתי להיות מברר היהדות הראשי בהנהלת בתי הדין הרבני בירושלים.

משפחתי

חפצים מבית ההורים

בבית של אימא היה לנו גביע ללא רגל, שעמד תמיד בוויטרינה בסלון. כשעזבנו את רוסיה השלטונות לא הסכימו לקחת פרטי אומנות עתיקים, ופחדנו שלא יתנו לנו להוציא את הגביע, והשארנו אותו אצל בת דודה במוסקבה. לאחר שנים ניסיתי למצוא את הגביע שוב, אבל כבר לא ידעו איפה הוא. כל נסיונותיי לברר לאן הוא התגלגל עלו בתוהו. דבר שמאוד מצער אותי. אבל כמה חפצים מהבית של ההורים שלי כן נשארו לי, קופסת טבק עתיקה שהייתה לנו בבית. וכן שתי תמונות שתלו בסלון של ההורים שלי ועכשיו תלויות בסלון שלנו.

אלו תמונות של הצייר היהודי המפורסם יצחק לוויתן. הוא צייר אומנות גבוהה, ציורים עם עומק. הוא צייר יהודי מפורסם מרוסיה, הוא היה אחד ממעצבי התרבות הרוסית, הוא ידע להעביר את היופי של הטבע הרוסי דרך הציורים שלו.

הקשר שלי עם הרבי

כשהגעתי לכפר חב"ד ולמדתי על המשמעות של רבי, כתבתי לרבי כמה פעמים. את המכתבים הברורים הראשונים שלי קיבלתי בקשר לשידוך.

אחרי שהתחתנו נסענו לרבי, אצלי זאת הייתה הפעם הראשונה (סבתא בתיה, כבר זכתה להיות בכמה יחידיות פרטיות אצל הרבי). נסענו לי"ט כסלו ולחנוכה. באותה שנה הרבי התחיל לקבל יחידות רק בקבוצות. הייתה קבוצה לדוברי רוסית והייתה קבוצה לדוברי עברית. אני נכנסתי עם הקבוצה של דוברי העברית, כל אחד מסר לרבי את פתק הבקשה האישית שלו, והרבי ברך אותנו והביא לכל אחד דולר לברכה, והרבי מסר שיחה כללית לנוכחים. באותה נסיעה עברתי אצל הרבי בימי ראשון לחלוקת דולרים וזכיתי להיות בהתוועדויות ותפילות עם הרבי. מאז נסעתי עוד כמה פעמים לרבי, לחגים ובעוד הזדמנויות. תמיד שהייתי אצל הרבי הרגשתי רוממות גדולה, כמו אור גדול ומקיף. וכשהייתי חוזר לארץ ולומד חסידות, הייתי מרגיש איך האור יורד לכלים אמתיים.

הזוית האישית

רוזי דן: את העבודה אני כותבת על סבי, אבא שלי אבי, הרב אלכסנדר דן. שעלה מרוסיה וזכה לחזור בתשובה ולהפוך להיות חסיד חב"ד מקושר לרבי ולהקים משפחה מפוארת יחד עם סבתא בתיה שלהם שבעה ילדים והרבה נכדים בלי עין הרע.

לצורך כתיבת העבודה ראיינתי את סבי ושמעתי את סיפורו המעניין, הסתכלתי באלבומים המשפחתיים ולקחתי משם תמונות מתאימות. את העבודה כתבתי בלשונו של סבי, כפי שהוא סיפר לי. מקווה שתהנו מקריאת העבודה, רוזי דן.