מאגר סיפורי מורשת

סיפור זה שמעתי מאמי תפארת ומדודי אשר פויכטוונגר:

סבא יעקב נולד בשנת 1951 בלצ׳וורד שבאנגליה. להורים פרחה ואשר.

באנגליה, למד בישיבה. עלה לארץ בשנות ה-70, התגייס לצבא ולאחר מכן התחתן עם רבקה  סבתא שלי). נולדו להם 4 ילדים.

סבא יעקב הקים יחד עם סבתא רבקה חנות לספרי קודש, קראו לה ״עולם הספר התורני״.

כשאימא שלי הייתה בת 11 הם מכרו את החנות וסבא יעקב התחיל לעבוד בבית הדין הרבני כעוזר של הדיינים. הוא עבד שם עד שנת 2010 ואז חלה בסרטן ונפטר שנה אחרי. בתפקידו בבית הדין עזר להרבה אנשים שהיו זקוקים לעזרה.

בחרתי לספר על החנוכייה שעוברת בין הדורות כבר יותר ממאה שנים. כיום חנוכייה זאת נמצאת אצל דוד שלי, אשר, אח של אמא שלי.

דודי קיבל את החנוכייה של סבא יעקב ז"ל, שקיבל את החנוכייה מאביו, סבא הוקי (אשר).

סבא הוקי עלה לארץ ישראל מגרמניה לפני מלחמת העולם השנייה. כשהגיע לארץ הביא אתו את החנוכייה מגרמניה. ניתן לראות שהעיצוב של החנוכייה, לפי מה שאשר דוד שלי אמר, שזה עיצוב מהמאה ה-19 ושיש במוזיאון ישראל חנוכייה דומה מאוד לחנוכייה שלנו.

אימא מספרת שלפני חנוכה סבא יעקב היה מבריק את החנוכייה ומעמיד אותה במקום מרכזי בבית ומתרגש כל פעם מחדש להדליק נרות חנוכה בחנוכייה זו. גם אשר דודי וגם אימא לא הכירו את סבא הוקי, וחסר להם מידע מי היה הביא/ קנה את החנוכייה ראשון.

אשר דודי אינו מדליק בחנוכייה בכל ימי החג מחשש שיגנבו אותה, אך כשאנו מתאספים כל המשפחה אצל דוד אשר בחנוכה, הוא מוציא את החנוכייה ואנו מדליקים בה. מסיפור החנוכייה אני לומדת על מושג הידור המצווה ועל שמחת קיום המצווה. אימא אומרת שסבא היה אומר שצריך לשמוח בלהדר במצווה.

אני לוקחת עמי את המשפט הזה לחיי, ומהיום כשאני צריכה לעשות מצווה גם אם היא קצת קשה, לשמוח ולעשות אותה במיטבי.

הזוית האישית

נגה: מעולם לא ידעתי לפני כן, שיש חפץ כל כך ישן ובעל חשיבות במשפחתי. אני מרגישה שעכשיו אני יותר קרובה לסבי. אני חושבת שלעולם לא שמעתי סיפור כל כך משמעותי שקשור לסבי. כששמעתי את  הסיפור הזה לא האמנתי שכל שנה כשאנו מדליקים נרות עם המשפחה מצד אמא, אנו בעצם ממשיכים מסורת חשובה מאוד.