מאגר סיפורי מורשת

שמי שושנה יפת, נולדתי בתימן בכפר מכדר להורי שרה וזכריה, עליתי לארץ ממש בילדותי.

בתקופה שעלינו לא היו מטוסים, לכן היינו צריכים להגיע בהליכה להפלגה לספינות  שיצאו מנמל עדן,  שהיתה תחת שלטון אנגלי בדרום תימן, ולהפליג דרך הים האדום. בתימן אבי היה מורה לרפואה ולקריאה וכתיבה, ועבד בעבודה נוספת כשוחט. סבי עסק בתפירה הוא תפר בגדי עילית למשפחת המלוכה. החלום של משפחתי היה לעלות לארץ.

סיפור העלייה

בעבר אבי שהה תקופה מסוימת בבית סוהר. יום אחד, זיהה אבא את קולו של השומר מחוץ לבית קורא בשמו ומחפש אותו. אבי נבהל והבין שצריך לצאת משם מייד, באותו רגע!

אבא שלי כבר קנה כרטיסים לאונייה, בזכות דודי שהיה סוחר ועלה ארצה חצי שנה קודם לכן. יצאנו מייד לדרך ברגל, התחלנו ללכת ונתקלנו בטנדר מלא בירקות, אבא שלי העיר את הנהג שישן בתוך הטנדר ושאל אם יש לו מקום לארח שני אנשים את אשתו (אמי) ואת בתו (אותי). הנהג ענה שאין בעיה ואם אבא שלי גם רוצה שישן על הגג.

בסופו של דבר אבא שלי שכנע אותו בעזרת כסף שייצא עכשיו, יותר מהר, בדחיפות, כדי לברוח מהר. וכך התחלנו להתקדם מעט לכיוון הנמל בעדן. את המשך הדרך עשינו לרב ברגל.

בדרכנו לעדן לאימא שלי היה קשה ללכת ברגל, זו הייתה הליכה ארוכה, לכן אבי שכר חמור שיסחוב לנו את הציוד. אני הייתי תינוקת, למרות שהתחלתי ללכת מוקדם (לדברי אמי), כך שסחבו אותי רוב הדרך, לקחו אותי על הידיים, ובחלק מהדרך נמצאתי על האוכף במקום שבו הייתה כרית כך שיכולתי לישון ולנוח.

לאחר ההליכה הארוכה הגענו לחניון שהיה תחת שלטון מקומי ערבי ושם שהינו שלושה ימים עד ההפלגה. קנינו שם אוכל וישנו על מזרונים. לא היינו היחידים שם, היו שם עוד המון משפחות וכל משפחה תפסה לה פינה. ההורים שלי לא פחדו להסתובב שם חופשי כי שם היה משטר אנגלי – בטוח יותר.

לאחר כמה ימים, ביום ההפלגה, אבא שלי הראה לכרטיסן את הכרטיסים שהיו ברשותו ונאמר לו שצריך לשלם גם עלי, התינוקת, למרות שהייתי רק בת שנה וחצי על הידיים של אבי. לא הייתה ברירה, אבא שילם ועלינו על האונייה. היה שם מאוד צפוף והשיט היה ארוך וממושך. זו הייתה העונה החמה ביותר, עם צפיפות אנשים גדולה ומשך זמן שלושה שבועות, שנשאר רק לנסות לשרוד את הסיטואציה.

הגענו למקום שנקרא תל עריש במצרים, לשם הגיעו האוטובוסים שהסיעו אותנו למחנה עולים בעין שמר בישראל (שעדיין לא הוכרזה).

הגענו לישראל

דודה של אבי, שהיה יתום, שמעה באותו זמן שהגיעו קבוצות עולים ויצאה לחפש אם אולי הגיע מישהו ממשפחתה, וכך היא פגשה את אבא שלי. היא הזמינה אותנו לישון בחדר בדירתה, דבר שהיה מקובל אז.

לדודתו היה שכן, שהיה בעל מפעל לייצור מרצפות, והוא תמיד חיפש עובדים. הציעו לאבא לעבוד שם, מה שלא בדיוק התאים כי הוא היה חייט, אבל הוא הסכים בכל זאת על מנת להביא כסף. וכך אבא נאלץ לעבוד בעבודת כפיים, עבודה קשה עם הידיים, דבר שלא היה רגיל אליו.

אימא של שושנה

אבא של שושנה

תמונות וחלומות

אחרי שעלינו הגענו לתל אביב ומשם עברנו לראשון לציון שם ביליתי את רוב ילדותי. נכנסתי לגן בערך בגיל שלוש, כמעט ארבע. בגן היה שני חדרים, אחד למשחקים ואחד לארוחות. אני זוכרת שכשיצאנו לחצר כל אחד הביא איתו את הכיסא שלו ושם היינו עושים פעילויות, בישיבה.

כשעליתי לכיתה א', זה היה בתקופת מלחמת השחרור, בערך בשנת 1948.

אני זוכרת שיצאתי מהבית עם תיק חדש ואוכל, מוכנה ונכונה ליום הלימודים הראשון. פתאום הגיח מטוס, יחסית בגובה נמוך, וזו הייתה הפעם הראשונה שראיתי מטו., נבהלתי מאוד ואמא שלי צעקה לי לחזור הבייתה במהירות. התברר שהמטוס לא היה שלנו, הוא היה מטוס מצרי שהטיל פצצה בסוף השכונה שלנו, בערך מרחק נסיעה של רבע שעה מאיתנו. לאחר האירוע הזה גם פספסתי את היום הראשון בבית הספר ובמשך כמה חודשים טובים לא יצאנו מהבית.

בארץ שלטו אז הבריטים והם עמדו על גגות הבתים, שומרים שהיהודים לא יבריחו נשק, אך להם היה נשק  ביד.

לאחר זמן נתנו לנו ללכת רק לבית ספר ולחזור במהירות שמחשיך. אספו את כל הגברים המעירים, גם את אבי, וחייבו אותם להתגייס לצבא הבריטי. הגברים מתימן אפילו לא ידעו מה זה נשק ומלחמה ולכן שחררו אותם, כי הבינו שזו השקעה מרובה מדיי. כל זה קרה כשהייתי בערך בגיל בת שש או שבע.

כשהודיעו על הכרזת המדינה, וכשהמלחמה הפסיקה יכולנו לחיות כראוי.

אני זוכרת את ליל הכרזת המדינה והשמחה שהייתה, המוזיקה הישראלית ששמענו פעם ראשונה, את הקול של בן גוריון מכריז את ההכרזה ששינתה לנו את המצב מאפס למאה.

אחרי הצהריים, כשהיינו חוזרים מבית הספר, כל הילדים של השכונה, לא היה לנו משחקים רגילים, כדור או משחקי לוח. יכולנו רק להמציא משחקים משלנו וזה היה הכיף האמיתי שלנו, הילדים. יכלנו לשחק רק בחוץ, אני זוכרת גם שאכלנו בחוץ, כל הילדים. התאספנו כולם, לא היה ילד שאמרנו לו "לא", כל אחד  שהגיע מקובל וטוב. שיחקנו מחבואים, תופסת, מחניים קטן, טיפוס על עצים. גם בתמונה אפשר לראות משחק שהמצאנו בעצמנו, קראנו לו ״חמור חדש״ היינו מדלגים על כל אחד עד שמגיעים לראשון וכך הלאה, מי שנופל מפסיד והאחרון שנשאר הוא המנצח. אני זוכרת את ההנאה בלהיות יחד עם כולם. זו הייתה חוויה, אני זוכרת שמחה אמיתית, שמחה של ילדים.

לימודים

התחלתי את הלימודים שלי ברמת אליהו, הגעתי לשם בגיל שלוש. הייתי בגן שהיה ממוקם אז בחצר בית הספר. בדיוק כשהתחלתי את כיתה א' פרצה מלחמת השחרור. אני זוכרת את התקופה הזאת כתקופה מתוחה, היה קשה מאוד ללכת לבית הספר. נפלו פצצות באזור שבו גרתי ומישהי אפילו נפגעה בכניסה למקלט. המקלטים אז היו פשוט מנהרות באדמה שמכוסים בעלים. רק בזמני הפוגות הלכנו לבית הספר מכיוון שההורים פחדו לשלוח אותנו לבד.

אני לא זוכרת הרבה מהלימודים, יש רק זיכרון קטן: התקשיתי לקרוא. מאחר ונולדתי בחודש דצמבר ולא רכשתי את הקריאה באופן שוטף, נשארתי לכיתה א' עוד שנה. המורה שלנו הייתה ניצולת שואה, וידעתי זאת לפי המספר שהיה לה על היד. לא ידעתי מה פירוש המספר, וכילדה קטנה גם לא הבנתי את הסיפור הנורא, רק שנים אחרי זה הבנתי את מה שהמורה עברה בחייה. היא לא ידעה עברית בצורה טובה כל כך, ובהצלחה פחותה היא ניסתה ללמד אותנו דווקא לקרוא! בנקודה זו בזמן פניתי לאבי ואמרתי לו שאני לא יודעת לקרוא. הוא מיד עזר לי ואחרי זמן קצר נהייתי תולעת ספרים!

עוד זיכרון שיש לי הוא של מסדרון ליד חדר המנהל. אני זוכרת שפחדנו לעבור במסדרון הזה, אפילו פחדנו מהצל של אותו המנהל! הוא היה באמת אדם משכמו ומעלה, אין לי מושג למה פחדנו ממנו כל כך.

למדתי בבית ספר דתי, אז לא היה דבר כזה "בית ספר ממלכתי", לא היה דבר כזה! כשהגענו לכיתה ו', היינו ילדים די…שובבים. רוב המורים שלנו היו עולים שלא ידעו עברית או שהעברית שלהם נשמעה מצחיק, היו אלה עולים מכל העדות ומכל המדינות בתבל! באו ממצרים, ממקורו, מתוניס, מתימן, ממש קיבוץ גלויות אצלנו בישוב!

כשכולם היו ביחד הרגשנו אותו דבר, לא חווינו אפליה! חיינו כמו ילדים, ושיחקנו בשמחה עם כולם, אך המורים, שלא ידעו למשוך אותנו ללימודים, חטפו מאיתנו הרבה מעשי קונדס! זהירות, אל תנסו זאת בבית! הזמינו את ההורים שלנו, נענשנו על כך, אבל בכל זאת המשכנו. דווקא אני, הילדה השקטה, עשתה זאת הכי הרבה.

התקופה הייתה כל כך שונה, כשמשווים זאת להיום. לא היו ספריות, חוגים, תנועות נוער, רק הנוער העובד. אנחנו היינו ממציאים את המשחקים ברחובות, בחולות. היינו משחקים עם הרבה שכונות אחרות, מתחלקים לקבוצות, ומה לא? גמרנו לאכול, עשינו שיעורים, ויצאנו החוצה! משעה שלוש בצהריים, ברחוב, ללא מכוניות ורק כולנו בחולות.

בינתיים  עברנו לגור בביצרון. בבית הספר הזה היינו עד כיתה ח', ואחרי כך הגיעה תקופת התיכון.

למרות שבאותה התקופה לא היתה חובה ללמוד, נסענו אני וחברות שלי כל יום מהישוב שלי, ביצרון, ועד רחובות! וזאת למרות שהייתה בעיה כספית מאוד רצינית. ובאותה תקופה האבות לא עבדו כל השבוע, אלא רק שלושה ימים והאמהות היו כל תקופה בהיריון, ולא יכלו לצאת לעבוד. פעם לא היה שמרטפיות או מטפלות, ולא היה גם כסף לשלם להן. היה מספיק כסף לבגדים, אבל רק לפי הצורך וללא מותרות. גם הבעיה הזאת לא גרעה מתחושת האהבה שהייתה במשפחה, לא מכות ולא צעקות. אימא שלי עודדה אותי לצאת ללימודים, ויצאה לעבוד בעצמה בשעות הבוקר, בשעות מזדמנות, כדי לממן את הלימודים היקרים. כל כך חשוב היו לה הלימודים שלי! מעולם היא לא שלחה אותנו בלי אוכל, יקר ככל שהוא יהיה.

אבי, שהיה חייט, תפר לנו תיקי אוכל לבית הספר, וכל בוקר היו לנו "כריכי הפתעה". אכלנו כל מה שאמנו שמה לנו בתיק, ללא תלונות. לא יכולנו להתקלח אחרי הלימודים כמו שצריך, ה"מקלחת" הייתה דוד שחיממו על הגז ובעזרתו התנקינו בחוץ.

בחורף, עם הקור, התקלחנו בתוך החדר, בבית! אז לא הרגשנו בקושי שהיה כרוך בתנאי מחיה כאלה, אבל כיום, במבט לאחור, זה כנראה היה נורא. רק כמה שנים אחרי כן, כשהתחלתי לעבוד בהוראה וקיבלתי את המשכורת שלי, קניתי מכונת כביסה ומקרר. המקרר היה קופסא קטנה שלתוכו הוכנסה קוביית קרח, וזהו זה.

אחרי שגמרתי את התיכון, החלטתי שאני רוצה להיות מורה. לא היו חומרי עזר, המורים עצמם לא היו משהו, וציוני היו בהתאם. לכאלו שלא הייתה להם עזרה מהבית היה קשה מאוד עד בלתי אפשרי להשלים תעודת הבגרות ואפילו למצוא מקצוע, בודדים בלבד קיבלו תעודות בגרות בסיום התיכון.

אחרי סיום לימודיי בסמינר, שהיו נחמדים ביותר עם מורים "אמיתיים", כבר הייתי בערך בת עשרים וניצאתי לבית שאן לשירות הלאומי. בחרתי לשרת בבית שאן, מקום שומם שאליו יש אוטובוסים רק בבוקר, בצהריים ובערב, שלוש פעמים ביום. בית הספר שם היה בנוי מצריפים, שולחנות צמודים אחד לשני מפאת חוסר מקום וחדרונים שנקראו "בית ספר".

לאחר מכן לימדתי שנתיים בראשון לציון, התחתנתי, לימדתי באשדוד כמה שנים ואז עברתי לגן יבנה ופרשתי מהעבודה בגיל צעיר, ארבעים ושתיים הלכתי ללמד במרכזי קליטה לעולים חדשים עברית, מתמטיקה המשכתי עוד אחת עשרה שנה, עד גיל הפרישה שהיה אז בגיל 60. גם אז וגם עכשיו אני נותנת שיעורים פרטיים, בעיקר במתמטיקה, ובאה פעם בשבוע לבית הספר "נעמי שמר".

פסח

אני זוכרת שבפסח כולנו עזרנו לאימא, ממש חידשנו את הבית. עבדנו להכשיר את הבית לפסח, כשהיו צריכים להכשיר את הכלים ועל פי ההלכה היינו אמורים לטבול את הכלים במים רותחים ולהעביר מיד למים קרים, אך היה מסוכן לטבול כדי לקבל כוויות ולכן קשרנו את ידיות הסירים בחבל וזרקנו פנימה ללא מגע ידיים.

מאד התרגשתי שבחג כולם קיבלו בגדים חדשים, טהורים ויפים לחג. אני מאוד התרגשתי מזה, יחד עם האווירה של הבית הנקי, הרגשתי מתאימה.

לרב בליל הסדר התארחנו אצל השכן , כל השכנים הגיעו, המון אנשים, נהגנו לאכול אוכל טוב לכן היינו אוכלים גדי או כבש וכולם היו חולקים בו. בליל הסדר היו עורכים שולחנות נמוכים וכולנו ישבנו על הרצפה על מזרונים או כריות שרים וחוגגים.

זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול: תמיד אנחנו הילדים היינו יוצאים החוצה עם שקים על הגב, עם מקלות בידיים ולבוש כמו האנשים שיצאו ממצרים, היינו דופקים על דלתות השכנים וכשהם היו שואלים ״מי אתם?״ היינו עונים במקהלה ״אנחנו העולים החדשים ממצרים״ זה היה הבידור שלנו, החלק שהכי חיכינו לו ולזה התכונננו מראש. כל משפחה הייתה מביאה אל בית המארחים את האוכל שאם המשפחה בישלה וכל משפחה אכלה את האוכל שלה.

הדבר שהכי הייתי אהבתי לאכול שהייתי קטנה, ממש כמו סוכריות קופצות, הוא קמח מצות שערבבנו עם סוכר. זה היה מתוק וטעים מאוד, כבר עכשיו עולה לי הטעם והזיכרון בפה. מאד אהבנו את זה. היינו קוראים את האגדה כולנו בשמחה ביחד, על פי הסדר של היושבים סביב השולחן מהילדים ועד המבוגרים.

איך הכרתי את בעלי?

עבדתי בבית שאן, הייתי מורה בשנים הראשונות שלי להוראה ואז עברתי לראשון, היו לי הרבה מחזרים אבל לא מצאתי את האחד שהתאים לי.

אחרי שנפרדתי ממישהו שהייתי איתו הרבה זמן והיה לי קשה מאוד, הלכתי למספרה כהרגלי וראיתי שם חברה טובה שלי – רבקה היא הייתה מאופרת ומאורגנת לחתונה וסיפרה לי שהיא מתחתנת הערב והזמינה אותי לבוא. סביב שולחן האוכל בחתונה ישבו איתי אנשים נוספים ושם הסתתר לו בעלי.

הוא היה בן דוד של אנשים שהכרתי, הם הזמינו איתי לנסוע איתם בחזור הביתה, שלא יהיה משעמם. בדרך הבייתה בני דודים שלו הציעו לו לבוא איתם להצגה חדשה שהייתה אמורה להיות מעניינת וטובה, הוא הזמינו אותו לבוא עם בת זוג אבל מכיוון שלא הייתה לו, הם נידבו אותי למשימה.

יצאנו אחר כך עוד כמה פעמים ובאמת נהניתי מאוד. אחרי הכאב והשיברון שעברתי בפרידה מבן הזוג הקודם, לא רציתי למשוך את הזוגיות הרבה זמן ואמרתי לו בגלוי שאם זה זה, נתחתן בקרוב. התחתנו כעבור חמישה חודשים שהיינו ביחד, מהר וקולע, ומאז הוא היה הגבר שלי.

הזוית האישית

ליאן: אני עושה את הפרויקט הזה בפעם השנייה שלי וכל פעם זה יותר מרגש. נהנתי להיות עם שושנה, לשמוע את כל הסיפורים ולהתחבר לעולם שלה. אני חושבת שזה דבר מאוד חשוב לעשות וכששמים דגש עליהם אני בטוחה שזה משמח מאוד גם אותם. זה פרויקט מדהים שהייתי מקווה שרק ימשיך וימשיך.