מאגר סיפורי מורשת

סבא אברהם, שנולד בבאר שבע בשנת 1952, סיפר לי על סבא רבא בנימין וסבתא רבתא שמחה.

בשנת 1949 סבא וסבתא רבא שלי (בנימין ושמחה)  עזבו את העיר ששמה "טיקף" בכורדיסטן במטרה לעלות לארץ ישראל. הם עזבו את הבתים והחנויות שלהם,  ומי שהיה חקלאי  נטש את האדמות, החמורים, הסוסים  והפרות והשאיר אותם שם. המוסלמים  לקחו להם את הרכוש והם הגיעו לארץ חסרי כל.

הם נאלצו לנסוע במשאיות לטהרן בירת איראן , בדרך ישנו  בבית העלמין של המוסלמים ונאלצו להמתין ארוכות עד שיסיעו אותם בטיסה לארץ.  כשהגיעו ארצה  ישנו סבא וסבתא באוהלים ובצריפים  והסוכנות היהודית דאגה להם.

משם הועברו  למושב יכיני ליד שדרות. על מנת להתפרנס הם הלכו ברגל מהמושב לתל אביב מאחר ולא הייתה תחבורה ציבורית. הם עבדו בתור פועלי בניין וישנו  באתר  הבנייה מיום ראשון עד שישי והיו חוזרים ברגל הביתה לשישי שבת.  חלק מהאנשים שהגיעו איתם ארצה  נטעו יערות בשנת 1950  וחלק מהאנשים עבדו בתור פועלי בניין ועוד עבודות מסוגים שונים על מנת להתפרנס.

באותה תקופה היה צנע ועוני מאוד קשה במדינה, את המזון היו נותנים לפי מנות וזה היה מוגבל. רוב האוכל באותה תקופה היה בעיקר לחם מרגרינה וסוכר. סבא וסבתא רבא שלי היו מאוד עניים  ונתנו להם מגורים  בצריפים, חלק מהעולים שהגיעו איתם היו באוהלים וחלק היו גם בפחונים. השירותים היו במרחק 200 מטר ממקום המגורים שלהם.

מצב העוני  היה קשה וזה נבע בעיקר בשל כך שסבא וסבתא רבא שלי עזבו הכל  בכורדיסטן והגיעו לארץ בלי כלום, כפי שסיפרתי קודם.

לימים, סבא וסבתא רבא, עברו למושב תלמי ביל"ו ליד נתיבות, ועבדו בחקלאות. הם הקימו משפחה לתפארת והביאו לעולם 10 ילדים שגדלו וחונכו במושב.

סבא וסבתא רבא שלי היו ממקימי המדינה הראשונים ואף שלא הכרתי אותם אני מאוד גאה בהם.

הזוית האישית

תודה לסבא על שסיפר לי על חייו ועל חיי הוריו שהיו חלוצים בהגיעם לארץ ואני מאד כאה בהם.