מאגר סיפורי מורשת

אני נדב דובדבני, נולדתי בתאריך 12.12.1944 בטבריה, ישראל. אשתי היא זהבה, ויש לי חמישה אחים קטנים: שייקה, צביקה, יצחק ז"ל, מאיר ושרה, בנוסף יש לי שלושה בנים: עמיחי, חגי וישי.

הוריי גרו בגרעין בשם נחלים באזור החולה בראשית שנות הארבעים. הם גרו באוהלים ולאחר שהתחתנו קיבלו צריף עם חדר אחד. הם עסקו בחקלאות. באותה התקופה בקושי היה מה לאכול. כאשר אמי הייתה צריכה ללדת, לא הייתה לה דרך להגיע לבית החולים, אז הוריי יצרו קשר עם ערבי שהייתה לו עגלה עם סוס, והוא לקח אותם מאזור החולה לבית חולים בטבריה. אבי הוא אברהם ז"ל, ואמי היא רבקה. הוריי עלו לפלשתינה (ישראל עוד לא קיבלה עצמאות) מפולין קצת לפני מלחמת העולם השנייה, הם הרגישו שיש שנאה רבה ליהודים בפולין, הפולנים התנכלו ביהודים. פעם כשאבי עבר ברחוב, פולני נתן לו סטירה ואמר לו שילך לפלשתינה, ושהיהודים לא רצויים בפולין, וזה היה הרגע שאבי הבין שעליו לעלות לארץ, ובכך ניצל מהשואה, אך שאר משפחתו של אבי נשארה בפולין ונספתה בשואה.

בסביבה שבה נולדתי אנשים רבים חלו בקדחת, משום שהיו שם המון ביצות ויתושים, אז לאחר שנולדתי הוריי וכל שאר משפחתי החליטה לעזוב את אזור החולה לפתח תקווה. בהתחלה גרנו שם בשכירות, ולאחר מספר שנים קנתה המשפחה בית ישן ששימש כבית אריזה, ואותו היא שיפצה. בבית היו שלושה חדרים: אחד של ההורים שלי, אחד של אחות של אימא שלי ואחד של סבא וסבתא שלי מצד אמי. אני, ארבעת אחיי והורי גרנו בחדר אחד. בתור ילד שיחקתי בגולות וציירתי ציורים פשוטים כמו כלי עבודה בגן, אך בזמנו כמעט ולא שיחקנו.

כשהייתי ילד לא היה מקובל לדבר עם מורים ולא היו הרבה חברים, לא היה לי אל מי לדבר. הזמנים האלו היו קשים, אמי הייתה חולה והיא הייתה בדיכאון. כשהייתי בכיתה ה' שלחו אותי ואת אחי צביקה לפנימייה חרדית עד לסוף כיתה ח'. בפנימייה לא התחברתי לאף אחד ובקושי ראיתי את אמי, לא אהבנו את החיים שם. בנוסף לכך כפו עלינו שם דברים, הכריחו אותנו להסתפר בתספורת חרדית מקובלת למשל. פעם אחת שהסתפרתי בצורה אחרת וחזרתי לפנימייה, תפסו אותי בכוח וגזמו לי את השיער, ובאותו יום בכיתי ברחובות. לאחר מכן הוריי רשמו אותי לישיבת הישוב בצפון תל אביב, ושם הרב לא התייחס אליי בכבוד, וכשניסיתי לענות על שאלה הוא צעק עליי ושלל את מה שאמרתי. לאחר יומיים אמרתי לאמי שאני לא מוכן להישאר שם, אז עזבתי את ישיבת הישוב. משם עברתי לישיבת הדרום ברחובות, וכשהגעתי לשם הרב של הישיבה חיבק אותי, בניגוד לרב האחר, ועד היום אני בקשר טוב אתו. הכרתי שם גם חברים, ועד היום אני בקשר טוב גם איתם.

עשיתי טירונות במסגרת של הנחל, במחנה 80. כשהיינו הולכים במסע, היינו צועקים: "נחל לא עוצר בעלייה! ומי לא עוצר בעלייה?". בשנים שבהן שירתי בצבא לא היו מלחמות. לפני מלחמת ששת הימים שלחו אותי לבסיס צאלים, וכל החיילים שרו: "נאצר מחכה לרבין". כשפרצה המלחמה לא שלחו אותי, ולאחר מכן שחררו אותנו. במלחמת יום הכיפורים גייסו אותי והגעתי למחנה תימן, וגם הפעם לא הייתי משובץ, אז התנדבתי לעבוד בבסיס תחמושת בנחל שורק, משום שהוא היה קרוב לבית חלקיה, לשם עברנו בשנת 1953. בבסיס התחמושת שיפרנו "תחמושת שלל" רוסית שהשגנו ממצרים, וגם כתבנו הוראות הפעלה בעברית. לאחר חצי שנה שיחררו אותנו. בשנים לאחר מכן עשיתי מילואים בסיני, הייתי נוסע ללוד, היו מטיסים אותנו לרפידים ומשם היינו מגיעים לבסיס במשאיות.

בהתחלה עבדתי בהוראה למשך שנה אחת, באותה התקופה הכשרת המורים לא הייתה טובה, בנוסף לכך לא הרגשתי מתאים. לאחר מכן עבדתי למעט זמן בספריה ביד בנימין בתור ספרן במשרה חלקית, גם לתפקיד הזה לא הייתה הכשרה, ולא הרגשתי שעשיתי את התפקיד כמו שצריך. לאחר מכן עבדתי בסוכנות דואר שנפתחה ביד בנימין בתור סוכן דואר במשרה חלקית גם כן. במקביל למשרות החלקיות עבדתי ברפת המשפחתית, השתתפתי בקורסים והרצאות בנושא, כך שהייתה לי הכשרה. לבסוף עזבתי את המשרות החלקיות ועבדתי רק בטיפוח הרפת יחד עם אחי, עד לעצם היום הזה אני עובד ברפת. אז לא היינו יכולים להתפרנס רק מהרפת, אז אחיי היו מגדלים גם יבולים. בזמנו הלכתי ללמוד בקיבוצים איך לנהל את הרפת בצורה מקצועית וטובה יותר. בהתחלה לא גידלנו את העגלות, קנינו פרות מבוגרות כדי שיהיה לנו חלב, אך במשך הזמן התחלנו לגדל אותן ולהשביח את הפרות, כדי לקבל חלב איכותי יותר, וכיום הרפת המשפחתית שלנו היא מבין הטובות בארץ. התחום השתנה מאוד במהלך השנים הרבות שעסקתי בו, בהתחלה חלבנו את הפרות בצורה ידנית, ולאחר מכן התחלנו להשתמש במכונות חליבה, בנוסף התחלנו לנהל את הרפת בעזרת המחשב, הרבה דברים נוספים השתנו בתחום.

את אשתי זהבה הכרתי במקרה. בשנת 1968 התקנו ברפת מכונת חליבה חשמלית לראשונה, והחשמלאי שהתקין את המכונה סיים להתקין את אותה מכונת חליבה ברפת של ההורים של זהבה. ההתקנה לקחה שבועיים ובזמן הזה החשמלאי התיידד איתי, והוא אמר לי שיש למשפחה שאצלה הוא התקין את אותה מכונה בת שהוא חושב שכדאי לי להכיר, הוא התכוון לאחותה הגדולה של סבתא, חנה, אבל לא ידעתי שהיא לא התעניינה להכיר מישהו חדש. נסעתי ליבנה בעזרת הרכב המשפחתי לבית שבו זהבה גרה, ולאימא של זהבה לא היה נעים שנסעתי עד לשם לחינם, אז היא ביקשה מזהבה שהייתה קטנה בשלוש שנים מחנה להיפגש איתי. אחרי הפגישה קבענו להיפגש ביום רביעי הבא. כך במשך מספר חודשים נסעתי אל יבנה כל יום רביעי כדי להיפגש עם זהבה. לאחר חצי שנה התארסנו והתחתנו. בשנת 1970 נולד הבן הבכור, עמיחי. בשנת 1971 נולד הבן האמצעי, חגי. ובשנת 1977 נולד הבן הצעיר, ישי. כיום אני סבא לנכדים רבים. במהלך חיי למדתי שהחיצוניות של אדם לא קובעת, אלא התכונות הפנימיות שלו, אדם צריך להיות אדם ישר, אדם טוב, אדם שרואה את האחרים בגובה העיניים. בנוסף למדתי גם שהתמיכה והאהבה של המשפחה והסביבה זה הדבר החשוב ביותר.

הזוית האישית

שליו הנכד המתעד: הכנת התיעוד היה תהליך מורכב בשבילי, משום שלקח לי המון זמן עד שהצלחתי לקבוע מתי אראיין את סבא נדב, זה היה החלק הקשה בעבודה לדעתי, אבל חוץ מזה התהליך היה קל. היה מאוד כיף לראיין אותו ולשמוע את התשובות לשאלות שכתבתי. למדתי על עצמי שאני מסוגל לסיים עבודות במהירות, אבל אני לפעמים מתעצל, וגם שלחץ של זמן משפיע עליי בצורה חיובית. אני חושב שאחרי המטלה הזאת אני אדע להעריך את כמות הזמן שלוקח פרויקט בצורה מדויקת יותר, וגם אדע לראיין בצורה טובה יותר. התקופה הישנה נשמעת מאוד מורכבת וקשה, וזה גרם לי להעריך אפילו יותר את הכול, במיוחד את המשפחה. היה לשנינו מאוד כיף לעבוד אחד עם השני, ושנינו מאחלים אחד לשני בריאות ואושר.