מאגר סיפורי מורשת

החלומות של הורי

הורי, זוג צעיר מאוהב לפני החתונה, עם הרבה חלומות לעתיד, חלומות של כל אחד מהם לחוד וחלומות משותפים הקמת משפחה ועליה לארץ ישראל (פלשתינה באותם זמנים). שניהם היו ילידי עיירה קטנה בפולין, בני משפחות דתיות של סוחרים. רוב תושבי העיירה היו יהודים. עם זאת הם סבלו לא מעט מאנטישמיות מצד תושביה הגויים. גם החוקים בפולין באותה תקופה, לא היטיבו עם היהודים. מספר היהודים שיכלו להתקבל לאוניברסיטאות היה מוגבל וכן לא הורשו לרכוש קרקעות ולעסוק בחקלאות. סביר להניח שחלומותיהם של הורי להעניק השכלה גבוהה לילדיהם וחלומו של אבא להתיישב במושב בארץ ישראל ולהיות חקלאי נבעו גם מנסיבות אלה וגם מכך שהיו חניכי תנועות נוער ציוניות.

לא פלא שהחלום הכי גדול שלהם היה לעלות לארץ ישראל. אבא רצה שגם בני משפחתו יעלו אתו. אבל, עבור הוריו הייתה זו החלטה קשה. הוריו ואחיו עסקו במסחר של חומרי בניין ממנו התפרנסו בכבוד והמחשבה על הגירה לארץ, בה עתידם לא מובטח, הפחידה אותם. כך קרה שאבא נשאר בפולין עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה.

תקופת החיזור והחתונה

אינני יודעת מתי ואיך בדיוק התחיל הקשר בין הורי, אך אני זוכרת את הגרסאות של שניהם להתפתחותו. אבא סיפר שאימא נהגה לבקר חברה שגרה בסמוך לביתו והייתה מדברת בקול רם במיוחד כדי שיהיה מודע להמצאה בקרבת מקום ויצטרף אליהן. אימא לעומת זאת הכחישה וטענה שהוא היה מאוהב בה כל כך, שאי אפשר היה להפטר ממנו, כשסגרה בפניו את הדלת נכנס מהחלון ולהפך. כמובן שהדברים נאמרו על דרך ההשאלה. מכיוון שקולה של אימא היה תמיד רם במיוחד נראה לי שגרסתו של אבא אינה עומדת במבחן. בהכירי את אימא, בהחלט יתכן שגם היא קצת הגזימה, אם כי אין לי ספק שאבא היה מאוהב בה עד קצה האוזניים וחלום נעוריו היה לשאת אותה לאשה. הזוג נישא באוגוסט 1939, תאריך גרוע מזה לא יכלו לבחור.

תמונה מאירוסי הורי, שרה ברנר ומשה קסטן

מעולם לא שמעתי סיפורים על החתונה, מספר המוזמנים, שמלת הכלה, הכיבוד וכדומה. לא ראיתי תמונות מהחתונה וגם אין כאלה בין עשרות התמונות המצויות בידינו, מלבד תמונות מהאירוסין. לולא סיפרה לי דודתי בערוב ימיה כי סבתא נסעה ללמברג כדי לקנות שמלות לכל בנות המשפחה לכבוד החתונה, הייתי סבורה שהורי נישאו בטקס צנוע בבית הכנסת המקומי. סביר להניח שלא נשארו עדויות מצולמות לחתונה מכיוון שהחתונה התקיימה חודש לפני שגרמניה תקפה את פולין, והתמונות, אם בכלל פותחו, לא הגיעו ליעדן.

זוג צעיר בצל מלחמה

כך או כך, הזוג נישא ויש בידינו כתובה שמעידה על כך. הם שכרו דירה מול החנות של סבא וחנות הממתקים שאימא אהבה. הכול נראה מבטיח, אלא שמהר מאד, מיד עם התחלת המלחמה עם גרמניה, בספטמבר 1939, גויס אבא לצבא הפולני. אימא ובנות משפחתה הוגלו לסיביר ע"י הרוסים, אחרי שכבשו את גליציה בהסכם עם בני בריתם הגרמנים. אבא נפל בשבי הגרמנים וכשברח מהשבי והגיע לעיירה לא מצא שם יהודים. כך קרה שלהורי לא היה כל מידע זה על זו במשך שש שנים.

בתקופת השואה הוסתר אבא ע"י צבע מהעיירה, וינסנט קוויאטובסקי, חסיד אומות עולם, שסיכן את חייו וחיי בני משפחתו, אישה וחמש בנות, בהחביאו אותו בעליית גג בביתו יותר משנתיים. כל זה בגלל רחשי תודה שחש לסבי על כך שסרב לקבל בחזרה את הצבעים שלקח ממנו בהקפה, ולא היה מסוגל לשלם עבורם. לדבריו, סבא אמר לו: שמור את הצבעים אצלך ותשלם לי כאשר  ריבונו של עולם יהיה בעזרך ותקבל עבודה. על זה נאמר: "שלח לחמך על פני המים כי ברב הימים תמצאנו", (קהלת פ' י"א פס' א). רק שבמקרה זה התגמול היה גדול לאין ערוך מהנדיבות שסבי גילה.

החלומות שליוו את הורי בתקופת הפירוד היו למצוא זה את זו ואת כל בני משפחותיהם בעודם בחיים ולהגשים את חלומם לעלות לארץ ישראל. החלומות האלה חיזקו את אבא בשהותו בעליית הגג יושב או שוכב, בשל גובהה הנמוך של התקרה. הם שעזרו לו לשאת במשך שנים את הבדידות, הגעגועים, הדאגה לאמא וליתר בני המשפחה, הקור, המחסור במזון והחשש להתגלות. החלום להתאחד עם אבא ועם אביה שנשארו בפולין, הקל גם על ההתמודדות של אמא עם תנאי החיים הקשים בסיביר, קור, רעב ועבודת כפייה, שלא התאימה לנשים, במפעל ענק לייצור לוחות עץ לבניית מסילות רכבת.

פגישה מקרית והתגשמותם של חלומות

אחרי תבוסת גרמניה, כאשר יצא אבא ממחבואו, נקרה בדרכו מכר יהודי שספר לו שפגש את אמי ובנות משפחתה בסיביר. כך, התחדש הקשר ביניהם והתגשם חלומם למצוא זה את זו בחיים. כאשר אמא ובנות משפחתה חזרו לפולין, עברו הורי ובני משפחתם למחנה עקורים בגרמניה ששימש כתחנת מעבר לארץ ישראל. אבא עבד שם בהסתדרות הציונית ולימד עברית בבית ספר. שם נולדתי ומשם עלינו לארץ.

המשפחה במחנה העקורים

הגענו לארץ בשלהי מלחמת השחרור עם גל עלייה גדול של ניצולי שואה. המדינה הצעירה שנאבקה באותה עת על קיומה לא יכלה לספק את צורכיהם של העולים שהגיעו חסרי כל. הקליטה לא הייתה קלה, אבל כל הקשיים היו כאין וכאפס לעומת מה שעברו בשואה. השמחה על תקומת המדינה והזכות לחיות בה גברה על הכול. כך התגשמו חלומותיהם של הורי למצוא זה את זו ולעלות לארץ. כאן זכו גם להרחבת המשפחה עם הולדתו של אחי, יהושע. לצערנו לא התגשם חלומם למצוא את כל בני המשפחה בחיים. גם את חלומו להתיישב במושב ולעסוק בחקלאות, אבא לא יכול היה להגשים, כיוון שמצבה הבריאותי של אמי לא התאים לכך.

אבא מעולם לא התלונן על כך. תמיד השלים עם מה שיש. אמרת חז"ל: "איזהו עשיר השמח בחלקו", (מסכת אבות פרק ד, משנה א), הייתה שגורה בפיו והוא חי לפיה הלכה למעשה. אבל חלומות עוברים כנראה מדור לדור. גם לי וגם לבת אחי היה חלום כזה. אני לא הגשמתי, אבל האחיינית האהובה שלי הגשימה חלקית, וחיה היום עם משפחתה במושב בצפון הארץ.

הורי, אחי ואני

החלומות שלי

דן: סבתא, מה החלום שלך ואיך הוא נולד?

דן נכדי היקר, לכל אחד מאתנו יש יותר מחלום אחד. חלומות של הכלל,  בהם שזורים חלומות אבותינו ואבות אבותינו, וחלומות של הפרט שתלויים בגילנו, בנטיות ליבנו, בחברה בה אנו חיים, בחינוך שקבלנו ובנסיבות חיינו.

החלום – חמאה וג'לי ירוק

נולדתי אחרי השואה במחנה עקורים בגרמניה. בהיותי בת שנה ו – 8 חדשים עלינו לארץ שקבלה את פנינו במעברת פרדס חנה. אחרי תקופה במעברה עברנו למגורים זמניים לגגו של בית מט ליפול בשטח הגדול ביפו. מסביב הגג היו מספר חדרים כשבכל חדר שוכנה משפחה. היינו שש נפשות בחדר אחד, הורי, סבתי, דודתי, אחי התינוק ואני. לא היה מטבח ולא מקלחת. כולם בישלו ברחבי הגג על פתיליות והתרחצו בגיגית. זו הייתה תקופת הצנע של דב יוסף וגם מזון נמכר בצמצום תמורת תלושים שהוקצבו לכל משפחה. לא פעם היינו רעבים.

כשמלאו לי שלוש השתפרו תנאי חיינו, עברנו כולנו  לגור בחדר בדירתה בת שלושה החדרים של דודה של סבי ברמת גן. בחדר נוסף גרה משפחת אחיינה, גם הם שורדי שואה. שם חלקנו שתי המשפחות והדודה מטבח, אמבטיה ושירותים קטנים. באמבטיה היה דוד מים שחוממו ע"י הבערת גזרי עץ רק פעם בשבוע. במצבים כאלה מתמקדים חלומותיו של אדם בצרכים הבסיסיים ביותר כמו מזון וקורת גג. החלומות הזכורים לי מילדותי בתקופה זו  התמקדו בחמאה ובג'לי ירוק שראיתי אצל השכנים. זכורה לי גם הבננה שאחי גזל מידי ילד שכן.

סבתא ואני ביפו

המשפחה המורחבת בישראל

החלום – הגדלת המשפחה

כבת לניצולי שואה היה לי חלום שהיה חלומם של ילדים ומבוגרים רבים אחרי השואה. חלמתי שבני משפחתי יופיעו יום אחד על סף ביתנו, אף על פי שחשבנו שנספו בשואה, המשפחה הקטנה שלנו תגדל והשמחה תהיה גדולה. באותה תקופה היה ברדיו מדור לחיפוש קרובים, במטרה לעזור לאנשים שמחפשים את קרוביהם עמם ניתק הקשר במהלך השואה. גם אני, כמו רבים אחרים, הקשבתי במתח לתוכנית במטרה לשמוע את השמות, אולי אשמע ביניהם את שמות קרובי. המדור לחיפוש קרובים הביא לאיחודן של משפחות לא מעטות, אך לצערי, הנס הזה לא קרה לנו. עם זאת, החלום שלי התממש בחלקו.  מאז שנשאתי זכיתי להגדיל את המשפחה בבן זוגי, שלושת בנותיי, חתניי, ואחד עשר נכדי.

כמו כן, לפני שנתיים מצאתי הרבה בני דודים שלישיים, צאצאיהם של בני משפחת אבי שהיגרו לארצות הברית או עלו לארץ ישראל לפני השואה, וצאצאיהם של שורדי שואה שלא היה לנו כל מידע עליהם. מאז אנחנו בקשר טוב וצברנו מידע חדש על המשפחה שלנו.

דן: סבתא, איך הרגשת כשמצאת קרובים שלא ידעת עליהם? תשובה: כמובן שהתרגשתי ושמחתי מאד ומאז אנחנו מקיימים בינינו קשר טוב.

החלום – להיות ביאליק

כשהייתי קטנה לא היו לי ספרים. הסיפורים היחידים ששמעתי היו סיפורי האגדות שסיפרו לי סבתי ואימי מזיכרונן. סיפורים אלה שבו את ליבי ובקשתי לשמוע אותם שוב ושוב.

בכתה ג' קרו שני אירועים מכוננים בחיי: אבא רשם אותי לספריה וקבלתי ארגזים מלאים ספרים מבן דוד של אמי. אין מילים לתאר את אושרי! הייתה זו המתנה המרגשת ביותר שקבלתי. עליך לזכור שבאותם ימים לא הייתה טלוויזיה בישראל, כך שלספרים לא היה מתחרה. סבתא שלך הייתה מכורה לקריאה לפחות כמו שאתה מכור לטלוויזיה. אינני זוכרת מתי ספרה לי אמי שבליל לידתי הופיע חיים נחמן ביאליק בחלומה והניח את תמונתו על ראשה. אימא, שמאד אהבה ספרות ושירה קיוותה שאולי זה סימן לעתיד. אינני יודעת אם הסיפור הזה הוא שעורר את חלומי להיות משוררת או סופרת, או העובדה שאהבתי מאד לקרוא והספרים העשירו מאד את עולמי. כמו הרבה חלומות, חלום זה לא התגשם, אם משום שלא הייתי מוכשרת מספיק, או בגלל שלא האמנתי בעצמי.

כדי שחלום יתגשם יש להאמין, להעז ולפעול!

החלום – חווה בראש הר בגליל

כשמלאו לי שבע שנים עברנו סוף סוף לדירה משלנו בשיכון שנבנה עבור עולים בבני ברק. שם עברו עלי שנות ילדותי ונעורי. בני ברק, עיר אפורה חסרת יופי, ללא ירק ועצים להסתיר את מערומיה. עיר זו דמתה בעיני לעיירות מסיפורי מנדלי מוכר ספרים. מראה הפריחה של עץ שקדיה יחיד, שפרח בחדש שבט על גבעה בדרכי לבית הספר, שבה את ליבי ולא נשכח ממני עד היום. לא פלא שחלמתי לגדל ילדים בקיבוץ או כפר, מוקפים בבוסתנים ובשדות ירוקים. כשנחשפתי לסיפור חייו של מאיר הר-ציון, קסם לי הרעיון של התיישבות בראש הר בגליל והקמת חווה בדומה לחוות שושנה אותה הקים במו ידיו. ראיתי בכך הגשמה של החלום הפרטי שלי לבלות את חיי מוקפת ביפי הטבע ונופיו, של החלום של אבא לגור במושב ולעסוק בחקלאות ושל החלום הציוני לעבות את ההתיישבות  היהודית באזורים כמו הנגב והגליל, בהם היא דלילה עד היום.

אמנם, אני עצמי לא זכיתי להגשים חלום זה, אבל זכיתי לראות במהלך חיי הקמה של כ- 46 מצפים בגליל. מתי שמזדמן לי לבקר באחד מהם מתנגן בי השיר: "ארצנו הקטנטונת ארצנו היפה מולדת בלי כותונת, מולדת יחפה", ואני שמחה לראות שמאז שיורם טהר לב כתב את המילים, ארצנו לא רק לבשה כותונת, אלא אפילו עוטה מחלצות.

החלום – לדעת הכול

סבתא סיפרה לי שכבר כשהייתי ילדה קטנה אמרתי לה: סבתא, אני רוצה לדעת הכול. נראה לי שזה חלום שינקתי מהורי ויצר בי רצון עז ללימודים כבר מגיל גן. לפני שמלאו לי חמש וחצי שנים התעקשתי שאני רוצה להתחיל ללמוד בבית הספר. למזלי, אפשרו באותה שנה לילדים בגילי להבחן כדי להתקבל לבית הספר מוקדם מהמקובל. כך קרה שדילגתי על גן חובה ישר לכתה א'. מעולם לא הצטערתי על כך. אהבתי את הלימודים בבית הספר ועד היום, גם בגילי המתקדם, אני ממשיכה ללמוד.

בתי הספר בהם למדתי בבני ברק, גם היסודי וגם התיכון, היו בתי ספר מהזרם הממלכתי דתי. בתיכון בו למדתי לא היו מגמות לימוד שונות כפי שהיו בבתי הספר החילוניים, כך שרמת הלימודים במקצועות הריאליים ומדעי הטבע הייתה נמוכה יחסית. לכן, כשבקשתי להתקבל לאוניברסיטה למחלקה לכימיה, נדרשתי לעבור בחינות כניסה במקצועות אלה. כדי לשפר את סיכויי להתקבל, קניתי ספר ללימוד כימיה ולמדתי ממנו במהלך חופשת הקיץ. באותו קיץ עבדתי בחברת נסיעות בתל אביב מבקר עד ערב, כך שיכולתי ללמוד רק בשעות הפסקת הצהרים, אותן ניצלתי למטרה זו עד תומן.

לשמחתי, עברתי את הבחינות בהצלחה והתקבלתי ללימודים. עם זאת, בשנת הלימודים הראשונה, מצאתי את עצמי יושבת בהרצאות ולא מבינה את הנאמר, מצב  שלא הייתי רגילה אליה. נדרש ממני מאמץ רב כדי להשלים את הידע הבסיסי שהיה חסר לי. אבל, לא התייאשתי, אין דבר העומד בפני הרצון. סוף טוב, הכול טוב. סיימתי את הלימודים בהצלחה וזכיתי להרבה שנים של עבודה מפרה, מגוונת, מעניינת, מאתגרת ומשמעותית במחקר ופיתוח של חומרים כימיים חדשים ותרופות גנריות.

במעבדה באוניברסיטה

במסגרת תפקידי לימדתי, הדרכתי, וניהלתי מקצועית, חוקרים שבאו מתחומים שונים של מדעי הטבע וההנדסה והכשרתי אותם לעבודה במקצוע. העבודה בתחום זה אינה שגרתית ודורשת לימוד והשתלמות במשך כל שנות העבודה. אהבתי ללמוד, ללמד ולהתמודד עם מטלות מגוונות, החל מעבודת המחקר והפיתוח וכלה בכתיבת דו"ח פיתוח ל – FDA (משרד הבריאות האמריקאי) וכתיבת מענה לשאלות או ביקורת שהופנו אלינו כתגובה. כמו תמיד, לא הכול ורוד. העבודה בתחום זה לא קלה, הן פיזית והן נפשית. השקעתי בה הרבה יותר שעות עבודה מהמקובל. נחשפתי לחומרים מסוכנים וללחצים מצד ההנהלה להשלמת פרויקטים, בפרק זמן לא סביר, כדי לעמוד בתחרות עם חברות אחרות ולהגיע ראשונים לשוק.

התגמולים הגדולים ביותר עבור הקשיים היו, ההשקות של התרופות שפיתחנו, התרומה שלנו להורדת מחירי התרופות והזכות לעבוד בעבודה שהייתה לי כתחביב. כמובן שלא הגשמתי את חלומי לדעת הכול. זה היה חלום של ילדה שלא הבינה שאינו בר יישום. עם זאת, אני עדיין מקדישה זמן רב מזמני לשמיעת הרצאות וקורסים, ומשתדלת להפנים וללמוד על אף מגבלות גילי.

חלומות בגיל ההתבגרות

דן, לשמע חלק מהסיפורים שספרתי לך עד כה, אתה בוודאי מקבל את הרושם שסבתא שלך הייתה חנונית אמיתית שכל חלומותיה ועניינה היו רק בספרים ובלימודים. האמת, שבגיל ההתבגרות היו לי חלומות שיש להרבה נערות צעירות, כמו: להיות יפה, להתאהב, להינשא ולהקים בית. חלמתי גם שיהיו לי תריסר ילדים, (כנראה, בהשראת אבא שאמר לי תמיד שהיה מוכן שתהיינה לו תריסר בנות כמוני) ולזכות בנכדים חמודים כמוך. עד היום זכיתי לאחד עשר נכדים חמודים ואהובים. באשר לבנות, אני שמחה בחלקי ומודה כל יום על הזכות להביא לעולם את שלושת בנותיי ולרוות מהן הרבה נחת.

סבתא תמר מספרת לדן

הזוית האישית

הנכד דן: אני מאד נהניתי להשתתף בתוכנית עם סבתא ולמדתי עליה הרבה.

סבתא תמר: בעבר סיפרתי לנכדי סיפורים שונים, בעיקר ברוח היתולית, על סבתם המבולבלת, על ילדותה והרפתקאותיה ועל שלושת ילדות הפלא – האימהות שלהם, בנותיי.

בתוכנית הקשר הרב דורי נקרתה לפני ההזדמנות לגולל לפניהם את סיפורה של משפחתי, משפחת שורדי שואה, סיפור שמייצג את סיפורם של רבים מבני דורי. סיפור שאסור שישכח. מכיוון שהנושא הוא החלום לא יכולתי להרחיב ולספר את קורותיהם של כל בני המשפחה ומה עלה בגורלם. דן יקר שלי,  המשך יבוא.

ברצוני להודות בהזדמנות זו למנהלת בית הספר, מאיה גנון ולמורות, ליהיא אייזרמן וכרמלה אוקרט, על היחס החם והדרך הנעימה בה ניהלו את התוכנית.

רב תודות גם לסגנית המנהלת גלית לוי וליועצת, אירנה גולדמן, שיוזמתן הגשימה לי חלום, בו הגיתי לפני שיצאתי לגמלאות, לנסות לקדם ילדים שמתקשים בלימודיהם.