מאגר סיפורי מורשת

שמי טזה ביאדגלין, נולדתי ב 1950 באתיופיה.

אני סבתא של שליו ושמחה להשתתף השנה עם נכדי שליו מהרטו, במפגשים של הקשר הרב-דורי. את סיפורי יספר שליו שעזר לי עם השפה העברית.

סבתא טזה נולדה וגרה בעיר דברק שבצפון אתיופיה, בסביבה שבה גרו יהודים בלבד. ביתה היה בנוי מקרשים ומבמבוק שנקרא "טקול". הבית היה מחולק לחדרי שינה, מטבח, סלון גדול וכמובן מקלחת. כביסות עשו ביד בנחל זורם. כיבסו עם סוגי צמחים שמפיצים ריח נעים. סבי עבד בחקלאות והיה רועה צאן. סבתי עבדה בכדרות.

סבתא סיפרה לי שבבית המשפחה נהגו לאכול את המאכלים המסורתיים: בשבת נהגו לאכול דבו עם יוגורט תוצרת בית, וביום חול אכלו אינג'רה.

החלום של סבתא היה לעלות לארץ הקדושה עם משפחתה.

בשנת 1990 סבתי עלתה לישראל, היא הייתה בת שלושים ושמונה. הם עלו לישראל דרך סודן. הם הלכו ברגל היה קשה מאוד, היה מחסור במים ובאוכל, ישנו ברחובות, כסף לבגדים ולנעליים לא נותר, כיוון ששדדו אותם בדרכים. מרוב הליכה מרובה, הנעליים נקרעו והם המשיכו ללכת יחפים. חלק מהאנשים לא החזיקו מעמד, ונפטרו בדרך מרעב ומצמא. בדרך ילדה סבתא את ביתה הצעירה (כשהגיעה לארץ היתה ביתה הצעירה בת שלושה חודשים). סבתא שלי שרדה והגיעה לארץ ישראל. את חלק מהאתיופים שהגיעו שיכנו באשקלון ואותה שלחו לצפת. היא שוכנה במלון דוד, בכנען ליד הפיקוד. שם גרה שנה שלמה. לאחר מכן היא קנתה בית בשכונה הדרומית בצפת.

סבתי מספרת שבהתחלה הייתה תקופה קשה וההתאקלמות בארץ לא הייתה פשוטה. עכשיו ב"ה טוב לה. היא עובדת בחברת ש"י, עוזרת לקשישים וגם מתנדבת בבית החולים זיו בצפת.

עלייתה של סבתא בשנת 1990 שייכת לעליית "מבצע אחים",  זה היה מבצע להעלאתם של בית ישראל,  מאתיופיה דרך סודאן שהחל בראשית 1979 והסתיים במרץ 1990.

סבתא טזה מציגה את סיר הבישול שעלה איתה מאתיופיה

החנוכייה המשפחתית

הזווית האישית

טזה: נהנתי מאד להשתתף במפגשים בכיתה של שליו, שמעתי סיפורים מרתקים, ושמחתי לשתף את סיפור עלייתי לארץ ישראל, מאתיופיה דרך סודן. יצאנו מאתיופיה למסע שלא ידענו איך יסתיים, אך הייתה לנו אמונה שלמה שבסוף נגיע לארץ ישראל.

שליו: היה לי מאד כיף לעבוד עם סבתא שלי, הכרתי מעט מסיפור חייה, והיה לי מעניין לשמוע איך עלתה לארץ ישראל, למרות הקשיים הרבים.