מאגר סיפורי מורשת

עד גיל 13 אני גדלתי בעכו, היו לי חיים משפחתיים מאד מענגים ומלאי חוויות משפחתיות שקשורות לחגים לשבתות למסיבות ולאירועים שונים כמו בר מצוות, חתונות, ברית מילה. דרך האירועים האלה חיבר ואיחד את כל בני המשפחה.

בתחום החברתי, הייתי בתנועת נוער הנוער העובד והלומד, הייתי בהרבה חוגים, חוג ציור, תאטרון, עתונאות, כדורסל וריקודי עם. היו לי המון פעילויות עם חברים כמו טיולים ונסיעות במסגרת החוגים ונהנתי מאוד.

בגיל 13 עברתי לפנימית הדסים. היתה לי שם התקופה הכי מדהימה שיכולה להיות. הכרתי אנשים מדהימים, נהנתי, צחקתי, ולמדתי.

כשהייתי ילדה קטנה החלום שלי היה להיות דיילת כי הייתה לנו שכנה שעבדה כדיילת באל-על. וכל הזמן באה לבקר את המשפחה שלה, והיא הייתה מספרת לנו על הטיסות שלה ועל השפות ועל כל החוויות שלה מהטיסות. ובתור ילדה קטנה רציתי להיות דיילת. אחרי שקצת גדלתי הבנתי מה זו דיילת, מה התפקיד שלה ובמה היא עובדת. החלטתי שזה לא בשבילי ורציתי להיות מורה ומחנכת בישראל.

כשהייתי בכתות חטיבת הביניים ראיתי את המורות שלי, כמה הן רוצו לעזור וכמה הן תמכו בילדים והיו שם בשביל התלמידים שלהן. הן היו כמו דמות אם שניה, מקשיבה, אוהבת ותמיד שם בשבילך. ורציתי להיות כזאת. ראיתי את המורה שלי ואמרתי לעצמי אני אהיה כמוה, אני אעזור כמה שאוכל  ואהיה בשביל התלמידים שלי אם שניה ואעזור להם להצליח.

אחרי שסיימתי את הבגרות ואת בית הספר. התחתנתי עם אפרים שגדל איתי ביחד באותה שכונה. בשנה הראשונה של הלמודים האקדמיים שלי הייתי בהריון עם הבת שלי קרן, בשנה השניה הייתה לי תינוקת והפכתי להיות אמא.

מי שהיה לצידי כל הדרך היה אבא שלי. הוא תמך בי ושלח אותי ללמוד בפנימית הדסים, ללמוד ארבע שנות תיכון ולהוציא תעודת בגרות. ואחרי זה הוא עזר לי להמשיך את הלמודים האקדמיים שלי ולהוציא תעודת הוראה. הוא עזר לי בגדול הבת הראשונה שלי קרן, וטיפל בה שלוש שנים.

הגשמתי את החלום והפכתי להיות מחנכת ז-ח! מאד אהבתי את העבודה, נתתי את כל כולי לעבודה, אהבתי את הילדים ואהבתי להיות שם בשביל התלמידים שלי. 25 שנה נהנתי מאד אבל בשנים האחרונות, לפני 12 שנה בערך, מערכת החינוך הפכה להיות קשה ולא נעימה והאהבה שלי לעבודה ירדה והיה לי נורא קשה לעבוד.

אני חושבת שהמאמץ היה שווה את זה, 25 שנה נהנתי מהעבודה שלי, עזרתי, ותרמתי והייתי כמו אם שניה עבור הרבה ילדים, אבל עם הזמן זה נהיה יותר קשה ופחות מהנה אבל אני לא מתחרטת ושמחה שעשיתי את זה.

יש תלמיד שאני זוכרת במיוחד. הוא היה קצת בעייתי, ואני אימצתי אותו, כמו בן שלי, ועזרתי לו בהרבה תחומים, והכנסתי אותו ללמודים דרך הרבה אהבה, סבלנות, בטחון, תמיכה, ועזרה גם מחוץ לשעות הלימודים. עד שסיים את כיתה ח היינו בקשר טוב מאוד. אחרי שנים שלא נפגשנו ולא ידעתי מה אתו, הבת שלי טל נסעה עם בעלה לארצות הברית למיאמי והם הלכו למסעדה של עובד לשעבר של בעלה. הבעל של הבת שלי הכיר לבת שלי את העובד, והם ישבו ודיברו וכל הארוחה הוא מסתכל על הבת שלי. באמצע הארוחה הוא אמר לבת שלי, את מזכירה לי מישהי שהייתה חלק גדול מהחיים שלי ושעזרה לי ותמכה בי ובזכותה אני מי שאני היום.

הבת שלי שאלה את מי אני מזכירה לך? והוא אמר לה את יהודית טייב, היא הייתה המחנכת שלי. היא גרמה לי לא לפרוש, ולהשקיע, בזכותה אני פה. הבת שלי אמרה זאת אמא שלי. הוא מאוד התרגש, ובכה, וספר לבת שלי כמה הוא מעריך אותי, וכמה שהוא אוהב אותי, ומודה לי כל יום מחדש.

הבת שלי התקשרה אליי, והלב שלי התפוצץ מרוב אושר, לדעת שהדבר שבגללו הפכתי למחנכת הצליח. עזרתי וגרמתי לילד להרגיש שהוא לא לבד, ויש מישהו שמאמין בו, ויודע שהוא יכול להצליח, וההרגשה שהוא זוכר אותי חיממה לי את הלב.

הזוית האישית

סבתא: נהנתי מאד לשתף את סוי בספור שלי, לדעתי זו הייתה חוויה מגבשת שגרמה לנו להתחבר וללמוד אחת על השניה יותר. שמחתי מאד שהיא באה ובקשה ממני לספר לה את הספור אני מאוד שמחה שיצא לנו לעשות את זה ביחד. סוי היה לי ממש כיף לשמוע על סבתא, וללמוד עליה דברים חדשים שלא ידעתי, אני מרגישה שזה מאוד חבר בHנינו וזה גרם לנו לשמוע וללמוד אחת על השניה. אני שמחה שיצא לי לעשות את זה עם סבתא, יש לה ספור מיוחד שלדעתי עוד אנשים צריכים לדעת עליו.