מאגר סיפורי מורשת

החלום הגדול שלי תמיד היה לעלות ארצה, כשהייתי בת 4 בברזיל ושמעתי שקמה מדינה ישראל, כבר ידעתי שיגיע היום ואעלה ארצה.

שמי לאה לזר, נולדתי בסאן פאולו שבברזיל בתאריך ט"ז אלול תש"ד (4/9/1944) להורים שלי קראו חיה וזליג מוסטק. ההורים שלי היגרו לברזיל בתחילת שנת 1930 מפולין, כי לא הייתה להם פרנסה שם, ובשל הסכנות שארבו ליהודים בשנים אלו. מפולין אני רק יודעת שמות של הסבא והסבתא מצד אימי, שמחה בונם ולאה ירמן. הם גרו ברחוב מורנובסקה 32 באמצע גטו ורשה. סבי נפטר לפני המלחמה וסבתי וכל משפחת אימי נכחדו במלחמה,יהי זכרם ברוך! אני נקראת על שם סבתי לאה ע"ה.

משפחת אבי ואימי – משפחת אבי ז"ל ברחו בתחילת המלחמה לרוסיה ושם שלחו אותם לסיביר. סבא וסבתא מצד אבי, שמואל יעקב ורבקה מוסטק. הם ברחו לרוסיה בתחילת המלחמה דרך ביאליסטוק. עברו את המלחמה בסיביר, אכלו תפוחי אדמה שמצאו בשדות, מפני שלא היה מה לאכול. סבי ז"ל נפטר שם וקברו אותו בבית עלמין מוסלמי, כי לא היה בית עלמין יהודי, ועד היום הוא קבור בעיר צ'יליבינסק.

אחרי המלחמה משפחת אבי עלו ארצה. דודי טוביה ז"ל עלה לארץ באנייה "אקסודוס" והאנגלים החזירו אותם לגרמניה. אחרי שנתיים עלה דודי ארצה לעפולה. כל המשפחה שלי גרים בצפון, בחיפה, בקריות ובעפולה. אחרי המלחמה עלתה כל המשפחה המורחבת ארצה, ורק אבי ישב בברזיל מנותק מהמשפחה. משפחת אימי ז"ל נכחדו כולם בגטו ורשה או בטרבלינקה, אף אחד לא נשאר, לדאבוני.

ילדותי בברזיל – בברזיל, באותם השנים לא הרגשנו אנטישמיות, היינו קונים אצל הטורקים, הסורים, הלבנונים, שחיו בברזיל, ולא הרגשנו הבדל. גרתי בבניין של של שבע קומות, עם חצר גדולה, וכל הילדים היו יורדים למטה לשחק, ולא שאלנו מי יהודי ומי גוי. בגיל שמונה התחלתי ללכת לפעולות של תנועת "בני עקיבא" יחד עם חברת ילדות שלי. היא עלתה ארצה רק לפני 5 שנים, ונשארנו בקשר טוב כל הזמן. תנועת "בני עקיבא" נתנה לנו יציבות בחיים, ומסגרת יהודית ציונית. כל ילדי המשפחות היהודיות, היינו חברים מאד מגובשים, בסאן פאולו ובריו, המרחק של 400 קמ"ש, לא הפריד בינינו. היינו נפגשים כל חצי שנה במחנות קיץ וגם בסמינריונים באמצע השנה. למזלנו, כל השכבה שלנו עלתה ארצה, ופעם בשנה היינו נפגשים בבית מלון לשבת משותפת עם מפקד ושירת ההמנון וכו', נוסטלגיה לימים עברו.

מסע העלייה ארצה – כשגדלתי הייתי מדריכה בבני עקיבא, שם הכרתי את אישי בעז לייזר (לזר) ז"ל, שהיה אחד מהמייסדים של בני עקיבא בסאן פאולו, איפה שנולדנו. שנינו רצינו לעלות ארצה. התחתנו בברזיל ואחרי שבע ברכות עלינו לאנייה "תיאודור הרצל" עם עוד 400 עולים מברזיל, ארגנטינה ואורוגוואי הישר לקיבוץ עין צורים, הקיבוץ שקלט באותו הזמן עלייה מדרום אמריקה – בשנת תשכ"ד (1964 למניינם). אחרי שנתיים העלנו את ההורים שלי ארצה והמשפחה של אבי התאחדה. השנה הראשונה בקיבוץ לא הייתה קלה. החורף הראשון היה קר מאד ולא היה לנו ותק כדי לקבל תנור נפט לחמם את הבית. באנו מארץ חמה, לא ידענו מה זה חורף… התגעגענו ליום ראשון. בברזיל לא עבדנו בשבת וביום ראשון. היינו נוסעים לטיולים עם בני עקיבא. לקח זמן עד שהתרגלנו למנטליות הישראלית. היום  כבר קשה לי להתרגל למנטליות הברזילאית. בקיבוץ שלנו יש הרבה אנשי חסד, הרבה עזרה הדדית. אני מאד שמחה לגור במקום כזה.

לדאבוני, אחרי שהרבה חברים כבר אינם, הפסקנו להיפגש. חברינו היהודים שלא עלו, התבוללו. משתתפים בשיח איתנו, אבל ילדיהם אבודים לעם ישראל. אנחנו משפחה של היהודי הנודד. אחות בארה"ב, אחת בקנדה ואחת בישראל. רק אחי ז"ל נשאר בברזיל. אני הצעירה בבית, ובזכות זה ההורים החליטו לעלות ארצה ולגור לידי. העלייה שלנו הייתה אידיאולוגית, לא רצינו להקים בית בגולה, ואני גאה שיש לי היום בלי עין הרע ארבעה דורות בישראל (כן ירבו בעז"ה).

הזוית האישית

לאה לזר: המפגש עם זיו הנכדה שלי היה לי מאוד חשוב. שרשרת הדורות, חשוב לי שכל הצאצאים שלי יכירו את סיפור המשפחתי של סבא וסבתא, שהתחנכו בבתים ציונים, בבני עקיבא והגשימו את חלומם להגיע לארץ ישראל שלנו ולגדל משפחה ענפה. הנכדות שלי שואלות אותי הרבה שאלות, איפה למדתי בחו"ל, מתי עליתי ארצה? אני שמחה שחשוב להם לדעת את השורשים של המשפחה, בגלל זה הסכמתי להשתתף בתכנית הקשר הרב דורי. מודה לכם על ההזדמנות שנתתם לי. יישר כוח.