מאגר סיפורי מורשת

שמי יונה, נולדתי בשנת 1949 בעיר צנעא שבתימן. כמובן שאיני זוכרת דבר מתימן כי הייתי בת מספר חודשים בלבד, אבל מסיפורי הוריי, הבנתי שהם גרו בגטו בעיר. הערבים הגבילו אותם בכל, הם היו בני חסות. אבי היה בעל חנות ואמי עבדה בבית. נשים לא עבדו מחוץ לבית והיה עליהן לטחון קמח, להכין פיתות ולבשל.

לאחר קום המדינה יהודים מכל רחבי תימן עלו בהמוניהם לארץ. הוריי מכרו את רכושם במחירים מגוחכים והתכוננו למסע. המסע היה מפרך וכדי להגיע לשדה התעופה שבעדן היה עליהם ללכת ברגל או לרכב על חמורים. ההליכה מצנעא לשדה התעופה שבעדן ארכה כשלושה שבועות. בדרך היו שודדים וגובי מיסים למיניהם שגבו כסף עבור המעבר. האוכל היה מועט. הם אכלו בעיקר תמרים, פיתות, דבש וחמאה. לאחר ההליכה המפרכת הם הגיעו סוף סוף למחנה בשם "גאולה", שהיה בעיירה חאשד. שם חיכו למטוס שיביא אום לארץ. במחנה זה היו צוותים רפואיים: רופאים ואחיות שנשלחו מישראל כדי לטפל בכל החולים והתשושים.

בחודש אוקטובר 1949 עלו הוריי למטוס שהביא אותנו לארץ. למבצע ההטסה של עולי תימן קראו "על כנפי נשרים" לפי הפסוק בספר שמות: "ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אליי". המבצע נקרא גם "מרבד הקסמים".

החיים במחנה העולים בראש העין

לאחר הנחיתה בשדה התעופה לוד נלקחנו למחנה עולים בראש העין. מאחר והייתי תינוקת בת מספר חודשים, נלקחתי מיד לבית תינוקות ישר מידיה של אמי. הוריי שוכנו באוכל עם מספר משפחות. החיים של הוריי באוהל היו קשים. באותה שנה היה חורף קשה ואפילו ירד שלג. אמי נאלצה להגיע לבית התינוקות ברגל כי להניק אותי. אבי נאלץ לעבוד בכל עבודת דחק שהוצעה לו. הוא עבד בפרדסים, אחר כך בבניין וחקלאות. השהייה במחנה הייתה כשנה וחצי. הדודים שלי, שהגיעו כבר ב-1940, גרו בנס ציונה והם הציעו לאבי לקנות בית שם. הם קנו בית פרטי עם מגרש גדול. במשך הזמן נוספו עוד חדרים והיום אמי שתחיה עדיין גרה שם.

מאוד עצוב לי שאין לי תמונה שלי כתינוקת וכילדה, לצערי תמונות היו יקרות בתקופת ילדותי ולא היה להוריי הדרך לרכוש מצלמה או תמונות מצלמים מקצועיים. זו הייתה תקופת צנע, משפחות התקיימו באמצעות תלושי מזון ולא היה שפע כמו היום.

ילדות בנס ציונה

נס ציונה של ילדות, הייתה מושבה מקסימה. רוב הבתים היו פרטיים והיתה אווירה נעימה. לאנשים שם לא היו כמעט מכוניות וכולם היו באותה רמה סוציו-אקונומית. למדתי בגן חובה ואחר כך עברתי לבית ספר יסודי שהיה קרוב לביתי. שם למדתי שמונה שנים ומשם עברתי ללמוד בתיכון. אני זוכרת ילדות נהדרת. שיחקנו עם ילדי השכונה, היינו הולכים לטיולים, לגבעות נס ציונה, שם פרחו פרחים רבים ומגוונים וגם אירוסים. בחופש הגדול שיחקנו כל ילדי השכונה מתחת לפנס הרחוב. שיחקנו תופסת, מחבואים, "טלפון שבור" ועוד.

בחצר הבית היו הרבה עצי פרי ואבי גידל ירקות. כמו כן, היה לנו לול תרנגולות. אני זוכרת שהאכלתי את התרנגולות בתערובות או בצמחים שנקראו "רגלה". הכי אהבתי לאסוף את הביצים בסוף היום. זכור לי מקרה שהגיע שועל וניסה לטרוף את התרנגולות.

באותה תקופה לא היו טלוויזיה או טלפונים סלולריים כמו היום, ולכן נהגנו ללכת לספריה במושבה ולהחליף ספרים ולקרוא בבית. החיים היו פשוטים, לא נסענו לטיולים בארץ או בחו"ל. לא הייתה לנו מכונית. גם לא היו קניונים והסתפקנו במועט.

לאחר שסיימתי תיכון למדתי בסמינר לוינסקי במגמת אנגלית. נשלחתי לאשקלון לאחר הסמינר ושם למדתי שלוש שנים. לאחר שנישאתי עברתי להרצליה ושם לימדתי עד שיצאתי לגמלאות. בהרצליה נולדו לי שלושה ילדים: יובל, רויטל ותמי.

היום אני גרה בנתניה ליד ילדיי. אני הולכת לשמוע הרצאות של גמלאי הסתדרות המורים או יוצאת לטיולים. אני מקדישה חלק מזמני לנכדיי ועוזרת להם בהכנת שיעורי הבית או סתם לשחק איתם.

בימי שישי אני משתדלת שתהיה ארוחה עם כולם וזו הזדמנות לכולנו להיפגש זה עם זה.

אני כאם צעירה עם שלושת ילדיי: יובל, רויטל ותמי

החלומות שלי

החלום הגדול שלי הוא שיהיה שלום.

שילדיי ונכדיי יוכלו לחיות בארץ בשלווה ובבריאות טובה. אני רוצה שהמשפחה שלי תהיה מאושרת ושכל אחד מנכדיי יצליח להגשים את כל מאוויו. לעצמי אני מאחלת שאהיה בריאה ואראה את משפחתי מאושרת ובריאה.

הזוית האישית

הנכדה אלינור: בעקבות התכנית למדתי על סבתא שלי דברים שלא ידעתי עליהם והקשר ביננו התחזק יותר.