מאגר סיפורי מורשת

שמי צברי חיה לאה, נולדתי בארץ ישראל בשנת 1952, מאז ועד היום אני גרה ביישוב "קדימה". הוריי סוניה-שרה ופנחס קייזמן נולדו בפולין ועלו לארץ ישראל ביחד עם אחי הבכור משה וסבתי בשנת 1950.

משפחתי עלתה לישראל דרך הים באוניית המעפילים שנקראה "גלילה". בזמן ההפלגה נולד אחי השני גליל שנקרא על שם אוניית המעפילים גלילה. משפחתנו הגיע לישראל ושוכנה באוהלים בחדרה. באותה תקופה נבנו בקדימה שיכונים על מנת לאלכס את העולים שהגיעו.

בשנת 1952 הורי קיבלו דירה ביישוב קדימה ביחד עם עולי תימן, יותר מאוחר נבנו בקדימה צריפים לשכן את שאר העולים שהגיעו.

סבתא רבתא שרה אחיה והוריה

אבי, פנחס נשלח לעבוד בסלילת כבישים (סולל בונה), אמי עבדה כטבחית בבית הספר הראשון שהוקם בקדימה שנקרא אורים ולכן סבתי שמחה גידלה אותנו. בשכונה שגדלתי למדתי את המנהגים והמאכלים של העדה התימנית שהתגוררו איתנו בשכונה. באותה תקופה החיים היו מאוד צנועים והסתפקנו במועט.

הורי היו ניצולי שואה, הם בחרו לא לדבר או לשתף אותנו בזוועות שהם עברו כדי שלא נחווה את מה שהם חוו. הבית שגדלתי בו היה מאוד קטן, חדר וחצי, השירותים היו בחצר בחוץ, היינו מקבלים תלושי מזון לרכישת אוכל לפי מספר הנפשות שהיינו.

בית ילדותה של סבתא

באותה תקופה חילקו את קדימה לשני אזורים: שיכון וכפר, לכל אזור היה בית ספר משלו, לכפר בית ספר משלו שהיה עשוי מבלוקים ולשיכון בית ספר משלו שהיה עשוי מצריפים שבו למדו כל העולים. לאחר מספר שנים חיברו את שני בתי הספר לבית ספר אחד שנקרא "יגאל-אלון".

ב"יגאל-אלון" למדתי עד כיתה ח', המקצוע היחידי שאהבתי היה ספורט וחלמתי להיות מורה לספורט, סיימתי את בית הספר בהישגים טובים כולל תלמידה מצטיינת. באותה תקופה דויד ליליבר ייסד את תנועת "הנוער העובד", שבו רוב הילדים התחנכו ולמדו, דויד לליליבר עזר לאוכלוסיית השיכון. היות והמצב הכלכלי במשפחות היה קשה, דויד ליליבר דאג לשלוח את הילדים לפנימיות, אני וחברה הגענו לפנימיה חקלאית בעירון חדרה ששם למדו מכיתה ט' עד כיתה יא' וכמו בבית הספר היסודי גם בפנימיה החקלאית הצטיינתי בשיעורי הספורט.

עקב המצב הכלכלי לא רציתי לבקש מהורי כסף ונאצלתי לצאת לעבוד ולא להמשיך לכיתה יב' כדי לעזור להם ולצרכי האישיים. בגלל שעזבתי בכיתה יא' ולא עשיתי את בחינות הבגרות, לא יכולתי להיות מורה לספורט (הדרישה הייתה בגרות מלאה).

בגיל 19 התגייסתי לצבא לחיל השריון

תג חייל השריון

לאחר השירות הצבאי היה לי חלום להשלים את לימודיי ולקבל תעודת בגרות מלאה ולהמשיך ללמוד במסלול להוראה הספורט, אבל אז פרצה מלחמת יום הכיפורים ומנעה ממני להגשים את חלומי באותה התקופה.

שבועיים לפני המלחמה הכרתי את בעלי לעתיד משה שגויס למלחמה. לאחר המלחמה משה ואני התחתנו ונולדו לנו ארבעה ילדים וחמישה נכדים.

תמונה משפחתית – סבתא לאה, סבא משה וארבעת בניהם, נשותיהם והנכדים והנכדות

כל ארבעת ילדי גדלו בקדימה וחונכו בבית הספר יגאל-אלון, בעלי ואני יצאנו לעבוד כדי לפרנס את המשפחה. במהלך השנים סדר עדיפותי השתנו (ויתרתי על החלום) וגידלתי את ילדיי באהבה ובמסירות רבה.

היום, אחד מילדי שהתחתן, גר בקדימה ויש לו שני ילדים: אביב ואדר. הנכדה אביב לומדת ביגאל-אלון, היא בת הדור שלישי בבית הספר ובזכותה אני היום נמצאת פה ומשתתפת עמה בתכנית הקשר הרב דורי.

הנכדה אביב וסבתא לאה

למרות שלא הגשמתי את החלום שלי, עד היום אני עוסקת בספורט להנאתי ולבריאותי, נכדתי אביב רכשה את אהבתה לספורט ממני.

היום אני מאושרת ושמחה עם סדר העדיפות שבחרתי, אומנם נאלצתי לבחור, טוב לי עם ילדיי ונכדיי.

חיבוק מלא אהבה

אביב מגישה לסבתא לאה פרח במסיבת הפתיחה של התוכנית

החלום לא התגשם אבל סבתא הגשימה עצמה והיא מאושרת

סבתא לאה מספרת:

הזוית האישית

סבתא לאה: התוכנית גרמה לי להכיר ולהתחבר לנכדתי אביב נהננו מאוד ביחד בזכות התוכנית היה לי זמן איכות עם נכדתי.

הנכדה אביב: התוכנית גרמה לי להכיר את המורשת והעבר של סבתא, היה לי כיף מאוד, היה מאוד מעניין בזכות התוכנית גיליתי פרטים אישיים ומיוחדים על העבר של סבתא שלי.