מאגר סיפורי מורשת

החלום שהתגשם

סיפור אמיתי ומרגש, שכל אחד היה רוצה לחוות. הכירו את סבתא שלי, נינה, שהגשימה את חלומה, והפכה למנהלת ספרייה בירושלים, שמתפקדת מעל 15 שנה.

נינה עלתה לארץ בשנת 1990 מרוסיה, בגיל 32. זאת הייתה עלייה די מוצלחת, אך קשה מאוד עבורה ועבור משפחתה. לדברי נינה, למרות הקושי, היא מאוד התרגשה לעלות לארץ וחיכתה לזה בקוצר רוח. "הרגשתי שהגעתי למקום שלי, למקום של השורשים שלי, מקום שכל היהודים חייבים להיות יחד, המקום היחיד מכל העולם שבו היהודים יכולים להיות ביחד בשלום."

כשהגיעו לארץ, בהתחלה היה לנינה ולמשפחתה מאוד קשה. לא היו להם שקלים, אלא רק רובלים וגם זה בקושי. אך האנשים בישראל היו מאוד נחמדים וטובי לב, ואם בקשו עזרה מהאנשים בסביבה, היו עוזרים להם בלי בעיה. אף אחד לא סירב לעזור להם.

נינה ומשפחתה קיבלו עזרה והצליחו לשכור דירה. זה היה השלב הראשון, אף כפי שאנו כבר יודעים, המצב הכלכלי היה לא משהו… "ספרנו כל גרוש," אומרת סבתי, "כמעט ולא הלכנו לחנויות. רצינו לקנות אוכל יותר מאוחר כי אז הכל היה יותר זול". ולמרות הקושי הזה, נינה ומשפחתה אף פעם לא הרימו ידיים, ומעולם לא ויתרו.

כשנינה עלתה לארץ, היא התחילה ללמוד עברית לאט לאט, אך היה לה מאוד מאוד קשה. ללמוד שפה חדשה וזרה זה לא קל, אך היא ידעה שהיא חייבת ללמוד אותה כדי להסתדר במדינה החדשה. לדברי סבתי: "הפסקתי לקרוא ספרים ברוסית, מכיוון שידעתי שאם לא אקרא ספרים בעברית, לא יהיה לי קידום בארץ. ואצלנו הייתה מטרה להתקדם". בשביל סבתא שלי, היה קשה "להחליף" ספרים מרוסית לעברית, מפני שהיא מאוד אהבה ספרים עוד מילדותה, ובילדותה היא קראה ספרים רק ברוסית. "קראתי המון המון ספרים, כל ספר בשבילי היה מתנה".

סבתא שלי לקחה קורסים, קראה המון ספרים, ולמדה עברית בכוחות עצמה. לאט לאט נינה ומשפחתה התחילו להתרגל לסביבה, לאנשים, למקומות והכי חשוב לשפה. כולם עבדו קשה כדי לפרנס את המשפחה, והתכנית הזאת הצליחה. נינה ומשפחתה הצליחו לגור בישראל בלי בעיות כלכליות או מחסור באוכל, או כל בעיה אחרת. ואם כן הייתה בעיה, כל המשפחה התאספה יחד ולא עזבו אחד את השניה אף פעם. "נעבור זאת ביחד" אמרו, וכך קרה.

בטח אתם שואלים, מאיפה נינה חשבה בכלל להיות מנהלת ספרייה?

מילדותה סבתי רצתה להיות מנהלת ספרייה. כשהייתה עוד ברוסיה, היא חלמה להיות לפחות עובדת ספרייה. והיא ממש ממש רצתה. נינה ידעה שיש לה יכולת, היא ידעה שהיא יכולה ללמוד ולהצליח. וניתן להסיק מכך, שנינה לא תוותר.

כל יום נינה למדה וסיימה שני קורסים באוניברסיטה. היא למדה בעצמה, ונעזרה במאגרי מידע. שנים ספורות לאחר הלימודים, התברר שהייתה בדרך הנכונה, ולא עשתה שום טעויות! אך בגלל שהמשכורת שלה הייתה נמוכה מאוד, נינה לא יכלה להרשות לעצמה לעבוד בספרייה. אך נינה כמובן לא וויתרה. כשילדיה גדלו וקיבלו השכלה, נינה כבר יכלה להרשות לעצמה לעבוד בספרייה, אך במשכורת נמוכה. "לא רציתי לוותר על החלום שלי, גם אם זה לא להיות מנהלת, לעבוד בספרייה בכל צורה, זה כבוד בשבילי" היא אומרת.

נינה עדיין עבדה במשכורת נמוכה, אך אחרי שנה, קיבלה תפקיד גבוה יותר, והמשכורת בהתאם. לאחר שנתיים, אחרי העבודה הקשה, נינה הראתה מה היא יכולה לעשות ואיזו יכולת יש לה. ממש באותה תקופה, המנהלת שלה החליטה שהיא יוצאת לפנסיה. היא אמרה: "עכשיו כשנינה עובדת בספרייה, אני יכולה בשקט להשאיר את הספרייה למנהלת חדשה (סבתא שלי) כי אני יודעת שהספרייה תהיה מאוד מאורגנת ומאוד מסודרת בזכותה". סבתא שלי התרגשה ושמחה מאוד. אחרי כל העבודה הקשה, היא הצליחה להגשים את חלומה."אני מאוד מאושרת שהצלחתי בחיים" היא אומרת.

נינה מנהלת את ספריית מאירהוף בירושלים בהצלחה רבה מעל 15 שנה. הספרייה כוללת השאלת ספרים למבוגרים ולילדים, סידור הספרים לפי נושאים, חדר מחשבים, חדר משחקים קטן לילדים, והמון כיף. בנוסף, הצוות שם מדהים וחברותי, צריך עזרה? רק תשאל ויעזרו לך בלי בעיה!

הזוית האישית

דניאל: לדבר על חייה של סבתא שלי הוא כבוד גדול עבורי מפני שסבתא היא מודל לחיקוי והשראה מאוד גדולה שלי. היא כל כך התאמצה ולא ויתרה לזכות בחיים האלה, ויש לי הזדמנות לספר ולהפיץ את סיפורה. נהנתי מאוד לשבת ולדבר איתה על זה, לחקור ולשאול שאלות.

הייתי רוצה לאחל לסבתא להמשיך להיות כזאת שמחה ומאושרת, להמשיך לשלוח לי תמונות מחופשות ומהבית, והכי חשוב, להמשיך לבוא לבקר.