מאגר סיפורי מורשת

שמי נצ'אט בלאיי, נולדתי בכפר גונדר שבאתיופיה למשפחת קאסה, להוריי – וויבט קאסה ואנגדיהו קאסה ז"ל. הוריי נולדו גם באתיופיה. באתיופיה לכל שם יש משמעות, נותנים שם בעל משמעות לילוד. גם לשמי יש משמעות, באמהרית נצ'אט זה לבנה, קראו לי כך כי הייתי מאוד בהירה כשנולדתי. הוריי עלו לארץ כמה שנים לפניי ואני עליתי יחד עם בעלי וילדיי בשנת 2005 לארץ ישראל.

הילדות

נולדתי וגדלתי באתיופיה. את כל ילדותי העברתי שם, אבל מאז ומתמיד אני זוכרת את הכמיהה לעלות לארץ ישראל. גדלתי עם ארבעה אחים וארבע אחיות בבית שעשוי מקש ובוץ בכפר.

עם אחיי הסתדרתי טוב מאוד. אני  הרביעית, ויש לי שלושה אחים גדולים וחמישה אחים קטנים. אהבתי לשחק עם אחיי, והיה לנו קשר טוב מאוד. באתיופיה הייתי בעיקר עוזרת להוריי: הייתי רועה צאן ומגדלת את הכבשים והפרות, הייתי עוזרת בטיפול וגידול אחיי הקטנים, והייתי גם עוזרת לאמי לבשל ולנקות. אמי לימדה אותי לבשל מאכלים מסורתיים, לתפור חפצים ובגדים מסורתיים. אני זוכרת שאמי הייתה עוברת איתי שלב בשלב ומראה לי כיצד לעשות כל דבר כך שיצא טוב, אני זוכרת שממש אהבתי את הזמן שהיא אספה אותי ואת אחיותיי ולימדה אותנו לבשל ולתפור, בזמן שהאחים שלנו רעו את הצאן.

באתיופיה בילדותי היו מסגרות חינוכיות ולימודיות, אך לא כולם זכו ללמוד במסגרות אלו כיוון שהמסגרות היו לרוב בעיר ולא בכפרים. בדרך כלל מי שגר בעיר למד, אני גדלתי בכפר, לכן לא למדתי. אני זוכרת שגרתי בכפר בבית כפרי שהיה עשוי מקש ומבוץ, גם לכל השכנים היו בתים כאלו, והייתה לנו קהילה בכפר שתמכה ועזרה אחד לשני. אם למישהו היו חסרים מצרכים כלשהם או היה צריך מישהו שישמור לו על הילדים, תמיד היה ממי לבקש, בקהילה בכפר הייתה ערבות הדדית ואכפתיות. הקהילה בכפר הייתה מורכבת לרוב ממשפחות יהודיות שהמשותף להן הייתה כמיהתן להגיע לארץ ישראל, אני זוכרת שהיו לנו בתי כנסת ומבני תפילה שהיינו מתפללים כל יום כדי להגיע לארץ ישראל.

בילדותי, כאשר לא הייתי עוזרת להוריי, הייתי משחקת הרבה בחוץ עם הילדים של האנשים מהכפר, היינו משחקים משחקים רבים ומגוונים, אך האהובים עליי והזכורים עליי הם חמש אבנים ומחבואים, הייתי משחקת עם חבריי כל כך הרבה במשחקים אלו, הם היו המשחקים האהובים עליי ומאוד אהבתי לנצח. הילדות שעברה עליי הייתה כיפית ומלאת חוויות. משחקים עם חברים, הטיפול באחיי והטיפול בכבשים ובפרות עשה לי מאוד טוב. אהבתי לרעות את הצאן, לאבי היו הרבה כבשים ופרות, ולכן העבודה התחלקה בין כל אחיי, וכל אחד היה צריך לשמור בתורו על הצאן ולהאכיל אותו, אני ממש אהבתי את העבודה הזו. בנוסף אהבתי להתפלל בבית הכנסת עם אמי ואחיי. אני זוכרת שאמי הייתה מתפללת הרבה כדי שנעלה לארץ ישראל ונגשים את חלומנו לראות את ירושלים הקדושה, והייתי מתפללת יחד איתה.

הנישואים לסבא

אני נשואה לבעלי, מת'צאו שפראו, כבר למעלה מ-50 שנה, ויש לנו שמונה ילדים, ברוך השם. סיפור האהבה שלי ושל בעלי הוא סיפור מיוחד מאוד שהתחיל מנישואים בשידוכים והפך לאהבה גדולה.

את בעלי הכרתי דרך שידוכים כשהייתי בת 11!  אני מתכוונת מתחת לחופה. התחתנתי באתיופיה. פעם, כשאני הייתי קטנה, האירוסין והחתונה היו מתנהלים על ידי הוריהם של החתן והכלה. בגיל 10-11 היו אומרים לילדה "מזל טוב, את מתחתנת!". לא היו שואלים אותה, והתפקיד היחיד שלה  בארגון ובתכנון החתונה היה רק להגיע לחתונה עצמה. ההורים של החתן והכלה היו נפגשים משוחחים ביניהם, בוחנים את הילדים, ואם הם מתאימים לציפיות שלהם, הם היו מחתנים אותם. היום דבר כזה נשמע נורא ואפילו באתיופיה כבר לא תמצאו נישואים כאלו, אבל כשאני התחתנתי, זה מה שידעתי.

את מגיעה לגיל 11 ואת מתחתנת, אין לך ברירה. כלומר, בגלל שלא הכרתי משהו אחר, לא התלוננתי. החתונה היא החתונה הכי מפוארת ויפה שיש, אני לא זוכרת לפרטי פרטים את יום החתונה שלי כיוון שהייתי ילדה קטנה, אבל ממה שאני זוכרת, ממה שסיפרו לי, זו הייתה חתונה מאוד מושקעת ויפה. מה שאני הכי זוכרת זה איך התרגשתי כשראיתי לראשונה את בעלי לעתיד בחופה. הייתי מאושרת להתחתן. גם אם לא הכרתי את החתן, עדיין שמחתי שיש לי הזכות להתחתן ולהקים משפחה.

לאחר החופה והקידושין אני ובעלי נכנסנו לרחבת הריקודים רוכבים על סוסים לבנים (מנהג שהיה בכפרים באתיופיה), וזה מאוד זכור לי כי זה היה מאוד מרגש. לאחר מכן, לאחר שנכנסנו לרחבת הריקודים, כל הכפר בא לחגוג איתנו והיה מאוד שמח. לאחר שהתחתנו עברנו לגור בבית של משפחתו של בעלי כי ככה היה נהוג בכפר באתיופיה. לאחר שמתחתנים הזוג הנשוי עובר לגור עם משפחת החתן. חיינו שנים רבות באתיופיה, הבאנו שמונה ילדים לעולם, וכל יום התפללנו לעלות לארץ ישראל. בשנת 2005 זכינו לעלות לארץ הקודש. אז כמו שאמרתי – הנישואים שהתחילו כנישואים בשידוכים, שאפילו לא הכרתי את בעלי לעתיד, הפכו לאהבה גדולה. והיום אני מאוד אוהבת את בעלי ולא הייתי מבקשת יותר טוב, כי הוא הכי טוב שיש.

החיבור ליהדות ולמסורת

אני מאוד מחוברת ליהדות, אני מאוד אוהבת את הדת שלי, ואני מאוד מאמינה בהשם. כבר מאז שהייתי ילדה קטנה, אמי הטמיעה בי ובאחיי אהבת הדת היהודית והמסורת, שמירת המסורת. באתיופיה היינו מתפללים הרבה. בכל בוקר אמי הייתה לוקחת אותנו לתפילה. היינו שומרים על המסורת היהודית גם באתיופיה, על מצוות הדת ועל הזהות היהודית שלנו, גם כשהיה קשה. באתיופיה הייתה אוכלוסייה מעורבת. היו שם הרבה נוצרים, אבל גם מוסלמים, והיה אותנו היהודים. האוכלוסייה הלא יהודית באתיופיה הייתה נטפלת אלינו, קוראת לנו בשמות, והיו כאלו שאף ניסו לנצר אותנו, היו כאלה שקעקעו על יהודים באתיופיה על גופם סממנים נוצריים במטרה לגרום להם להתנצר. אך כל אלו כלל לא גרמו לנו לוותר על הזהות היהודית שלנו, ונלחמנו בשיניים כדי לשמור על יהדותנו באתיופיה. התפללנו כל יום לעלות ארצה, וברוך השם אני ומשפחתי זכינו לראות את ארץ הקודש, את ירושלים הקדושה לנו כל כך. גם כיום בארץ ישראל, אני שומרת על המצוות ועל המסורת היהודית, ואני נוהגת לקום מוקדם מדי בוקר וללכת לבית הכנסת, אני שומרת שבת וחוגגת את כל החגים היהודיים יחד עם משפחתי.

המשפחה והבית

אני התחתנתי, ברוך השם, וגידלתי שמונה ילדים, הקמתי משפחה ובית. עליתי לארץ והקמתי בית שבו הרגשתי הכי שלמה שיש, זכיתי לחתן חמישה משמונת ילדיי וברוך השם הם הביאו לי נכדים. בחגים ובמועדים מיוחדים, כשכל ילדיי ונכדיי מתאספים כדי לחגוג, אני מרגישה הכי מאושרת שיש. אני נוהגת להיפגש עם נכדיי פעם בשבוע כשכולם באים אליי להעביר את השבת, ואני נהנית מכל רגע בשבת, אני מחכה לשבת כל השבוע. זה היום האהוב עליי, היום שבו כל נכדיי מגיעים ומארחים לי חברה. תודה לאל זכיתי להקים בית ומשפחה בארץ הקודש ואני הכי מאושרת שיש.

העלייה לארץ ישראל

אני ורוב המשפחה עלינו לארץ בשנת 2005. בגלל שבנותיי הגדולות כבר התחתנו והביאו ילדים, הן ומשפחתן עלו לארץ רק לאחר שש שנים, בשנת 2011. העלייה לארץ ישראל הייתה אחד הדברים הכי מרגשים בחיים שלי. מאז שהייתי קטנה התפללתי לעלות לארץ הקודש, וכשזה סוף סוף קרה, היה מאוד מרגש. אני מאוד אוהבת את ארץ ישראל ושמחה ומודה להשם כל יום על כך שנפלה בחלקי הזכות להגיע לארץ הקודש.

ההתאקלמות בארץ ישראל הייתה מאוד לא פשוטה. הכל היה לי זר, המקום, השפה, הלבוש השונה, האנשים. לקחו לי כמה שנים טובות להתאקלם ממש, אבל עם זאת הרגשתי בארץ ישראל הכי בבית שיש, והכי שלמה שיש. ולמרות שלא היה פשוט להתרגל לארץ חדשה, לשפה חדשה, למקום חדש, אני מודה בכל יום על זה שאני נמצאת בארץ הקודש ושזכיתי שילדיי ונכדיי יגדלו ויחונכו בארץ הקודש.

החלומות שלנו

החלום שלי היה מאז ומתמיד היה לעלות לארץ ישראל, לעלות לארץ המבוטחת. מאז שהייתי קטנה הייתי מתפללת כל יום ויום ומבקשת מהשם שיתן לי את הזכות לחיות בארץ הקדושה. אני ומשפחתי חיכינו שנים רבות באתיופיה כדי לעלות לארץ ישראל. וסוף סוף בשנת 2005 הגשמתי את חלומי ועליתי לארץ ישראל. ואני מודה על כך שכל משפחתי נמצאת בארץ ישראל, ארץ הקודש, כל יום.

נכדתי מספרת לי את חלומה: "אני, אבטם, החלום שלי הוא להיות רופאה. ולא לא בגלל הכסף, ולא בגלל שרופאה זה 'טייטל' מפואר, ממש לא. אני רוצה להיות רופאה בשביל להציל חיים, בשביל שיום אחד מישהו יגיד לי "תודה, הצלת לי את החיים". אני רוצה לעזור לאנשים, לרפא אנשים, לגרום לאנשים לחייך. אני יודעת שבמקצוע הזה יש גם קושי רב, אבל אני מוכנה להתמודד עם הכל ומקווה שאצליח. אני מאמינה שאם נועדתי להיות רופאה ולעזור לאנשים, בעזרת השם אהיה רופאה.

את הרצון לעזור לאנשים, לתרום מעצמי לאנשים למדתי מסבתא שלי, שהיא האדם הכי נדיב שאני מכירה. סבתא שלי היא טובת לב, אכפתית, דואגת ואוהבת. היא נותנת באהבה, ותעשה הכל בשביל ילדיה ונכדיה. אני מאוד אוהבת את סבתא שלי, סבתא שלי לימדה אותי מה זה לתרום מעצמך, לתת מעצמך למען אחרים."

הזוית האישית

סבתא נצ'אט: היה לי ממש מרגש ומהנה לשתף את נכדתי בחוויות החיים שלי, אני תמיד משתפת את נכדיי בסיפורים, אבל תמיד יש מה להוסיף. לדעתי, זוהי תכנית חשובה מאוד, חשוב שהדור הבא ידע מה קרה בעבר של משפחתו. אני מאחלת לנכדתי שתצליח, שתמיד תהיי מאושרת ובריאה ושתגשים את כל שאיפותיה וחלומותיה.

אבטם הנכדה המתעדת: היה לי מעניין ומסקרן לדבר עם סבתא ולשמוע על חייה. סבתא תמיד מספרת על החיים שלה, אבל תמיד נחמד לשמוע עוד, למדתי מסבתי המון. אני מאחלת לסבתי שתמיד תהיי בריאה ומאושרת. אני מאוד אוהבת את סבתי ומעריכה אותה מאוד. ואני מודה לה על ששיתפה אותי בסיפורים על חייה.