מאגר סיפורי מורשת

שמי  אנאל חדד, במסגרת שיתוף פעולה בין התאחדות הסטודנטים הארצית לתכנית הקשר הרב דורי אני מעלה סיפור תיעוד אודות סבתי, פנינה מימון, אל מאגר המורשת.

סבתא שלי, פנינה, נולדה בשם מננה כהן, כיום פנינה מימון. היא נולדה בתוניסיה בשנת 1940 לסאסי ונוארה כהן. היא עלתה לארץ בשנת 1954 בגיל 14 שנים בלבד. אביה היה סוחר בדים פשוט ואמה הייתה עקרת בית אשר טיפלה בשלושת בניה ובתה הקטנה (פנינה) לבד. סבתא למדה עד כיתה א' והפסיקה את לימודיה בכדי לעזור לאימא שלה במטלות הבית הרבות. כשאני שואלת לגבי יחס היהודים מהשלטון, סבתא מספרת שבאותם ימים בהם חיה בתוניס שלט נשיא חביב בשם בורגיבה אשר היה רודן, המליך עצמו לנשיא בשנת 1957 לאחר הדחת המלך, הוא אהב יהודים והתייחס אליהם בצורה די טובה.

בבית דיברו תוניסאית, כמעט ללא עברית, ואת העברית המועטה שסבתא יודעת היא למדה באולפן כשעלתה לארץ. משפחתה התייחסה לארץ ישראל כקדושה עד מאוד ותמיד היה להם חלום נכסף לעלות לארץ, סבתא מספרת שהאחיין שלה עלה לארץ לפני שהם עלו ושלח להם סוכריה מארץ ישראל במעטפה והם שמרו אותה ולא אכלו בטענה שזה מארץ ישראל הקדושה ולכן מדובר במאכל קדוש. עוד סבתא מספרת שמשפחתה ובעיקר הוריה חלמו ורצו מאוד לעלות לארץ, אביה היה צדיק מאוד ולמרות שהיה אדם עיוור, הוא ידע את כל ספר תהילים בעל פה, את התפילות, קידוש וברכת המזון. תמיד היה לו חלום נכסף לעלות לארץ ישראל הקדושה והוא ומשפחתו מאוד רצו לעלות לארץ ישראל.

החיים בתוניס היו לא קלים וצנועים, סבתא גדלה במשפחה קשת יום וכשסיימה כיתה א' עזבה את הלימודים כדי לעזור בבית. בימים של עוני קשה היא מספרת שאמה הייתה מעמידה סיר עם מים על האש רק כדי שיחשבו שהיא מבשלת משהו כשבפועל הסיר היה ריק מאוכל ומלא במים, אך היא אומרת שבסוף היו מסתדרים תמיד ושכנים בקהילה היהודית היו עוזרים אחד לשני. סבתא מספרת שלא הסתובבה בחוץ מאוחר יותר מהשעה 20:00 וגם זה היה בליווי של אחד מאחיה. גם אם הלכה למכולת מעבר לכביש, היה זה עם אחד מאחיה.

החיים היו חיים דלים ועניים ולא היה הדבר רק עם משפחתה של סבתי אלא כך היה לכל קהילת היהודים באותה העיר, רובם היו סוחרים שחיו מיום ליום. לעומת זאת כ-37 ק"מ משם, בעיר גבס, הייתה משפחה ובה בן אחד מתוך שלושה בנים ושלוש בנות אשר חיו חיים במעמד גבוה, השניים לא ידעו שבעוד 16 שנים יתחתנו בארץ הקודש.

עם השנים השלטון התערער והתחלף כל פעם ויחד איתו גם היחס אל היהודים. משפחתה של סבתי הבינה שעליהם לעזוב הכל ולעלות לארץ ומיד כשהתאפשרה העלייה הם ארזו מעט בגדים וכלים ומיהרו לעלות לארץ. הם עלו באונייה וחיו בצפיפות. כשהגיעו לארץ כמשפחה הם גרו במעברה בפקיעין בצפון ואחרי זה נמאס להם מתנאי המעברה והם ביקשו לעבור לגור בחיפה, מכיוון שזו עיר עם ים והם מאוד רצו לגור ליד ים. סבתא מספרת שאמרו להם כל יום מחדש: "מחר תעברו" ומספרת בציניות שאותו בחור שהבטיח להם זאת לא בא עד היום. לבסוף לקחו אותם לבאר שבע לגור בבית בשיכון דרום ולאחר כמה שנים הם השתקעו בנתיבות.

בתחילת שנותיהם כאן היה להם קשה, הביאו להם בהתחלה תלושים לאוכל (אשר היה קצוב) עקב תקופת הצנע. בנוסף, הם התמודדו עם קשיי שפה, מאחר ולא ידעו כמעט עברית. רק שאחיה יצאו לעבוד והביאו כסף לבית, מצבם השתפר קמעה: הם היו מוגבלים באוכל, כל משפחה קיבלה מנה אחת של לחם, עוף היה רק בסופי שבוע ומכל דבר אחר קיבלו מעט, עד שהם התאקלמו וועד שהאחים שלה התחילו לעבוד והצליחו לפרנס את הבית.

סבי עלה לארץ לבדו בגיל 14, וכשהיה בן 28 וסבתי הייתה בת 24 כעשור לאחר שעלתה לארץ הם נישאו. כפי שהיה מקובל אז במשפחות מצפון אפריקה, קודם הנישואים אחיה של סבתי נפגשו עם החתן המיועד על מנת לבדוק האם הוא מתאים עבור אחותם (כמובן לסבתי לא הייתה דעה בנושא). מכיון שסבי היה מסורתי אך לא דתי כמו סבתא שלי, האחים שלה אמרו לו שיצטרך להתחזק בדת ולחבוש כיפה כדי להתאים את עצמו למשפחה, הבקשה לא כל כך מצאה חן בעיניו אז הוא בא לקום, וסבתא מספרת שהוא הרגיש שמישהו מחזיר אותו לשבת, אז הוא ישב והתחזק ב"ה ולאחר מספר חודשים הם התחתנו.

מכיוון שלסבא שלי ז"ל הייתה זיקה רבה לארץ ישראל, הוא שינה את שמה של סבתא שלי לפנינה במקום מננה, כדי שיהיה לה שם ישראלי. בניגוד לסבתא, סבא שלי חי במשפחה עם רמת חיים גבוהה יותר – אביו היה צורף והוא עבד כקבלן. לאחר שהתחתנו סבי פתח חנות מכשירי כתיבה בצריף ליד הבית וסבתא שלי עזרה לו מעט בענייני החנות. לסבא וסבתא שלי יש שמונה ילדים: שישה בנים ושתי בנות, כאשר הבת הצעירה נפטרה בהיותה בת 27 והאובדן היה קשה מאוד  עבור סבתא שלי. בשנת 2002 סבי נפטר מסרטן המעי הגס וסבתא שלי, שתיבדל לחיים ארוכים, חיה לבד מאז.

מסורות תוניסאיות 

מבחינת שמירת המסורת התוניסאית בארץ, יהודי טוניס נוהגים לעשות סעודת יתרו בפרשת יתרו כיון שהייתה מגיפה בתוניס והם ביקשו מהקב"ה שיעצור אותה, הוא עשה פלא ועצר אותה דווקא בפרשת יתרו, והם הבטיחו כל שנה לעשות סעודת יתרו לחותן משה וככה הם עושים עד היום בפרשתו ביום חמישי (גם סבתא נוהגת כך). יהודי טוניסיה מזוהים גם עם המאכל קוסקוס, אך מה שהרוב לא יודע הוא שהקוסקוס נולד בגלל ימי שלישי. בימי שלישי בתוניסיה המאפיות היו סגורות והתוניסאים חיפשו תחליף לפחמימות הלחם וכך נולד הקוסקוס, שמוכן באופן קבוע בימי שלישי, ובימי שישי מכינים לכבוד שבת. בנוסף, בצאת יום הכיפורים, נהוג לאחר הסעודה לשתות תה עם עוגת סולת עם צימוקים שנקראת בולי, בפורים יש עוגות מטוגנות שנקראות מאקרוד, גם היא עוגת סולת ממולאת בתמרים. ישנם גם כפיתות, שאלו הן בעצם קציצות בשר עם תפוח אדמה, פטרוזיליה וכדומה. וכמובן שיש עוד מאכלים רבים טובים וטעימים מהמטבח התוניסאי שסבתי נהגה לבשל עד לא מזמן, לצערי בשנים האחרונות היא אינה בקו הבריאות ולכן לא מתאפשר לה לבשל ולאפות כפי שכל כך אהבה.

הזוית האישית

אנאל: הכרתי את הסיפור של סבתא אך לא באופן מלא, עקב קשיי השפה מולה גם לא תמיד הבנתי את מה שהיא אומרת. לצורך הפרויקט נעזרתי באימא שלי שמדברת תוניסאית באופן שוטף והיא תירגמה עבורי את מה שלא הבנתי. זה היה מיוחד וקירב אותי מאוד לסבתא, ועזר לי להבין את כל מה שעברה ואיך היא עדיין דבקה באמונה לה'.