מאגר סיפורי מורשת

אנו התלמידות, תמר יהלום, רחל צייאדה, משתתפות השנה בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם חמדה גריב, שמענו את סיפורה ותיעדנו אותו.

חמדה מספרת

שמי חמדה, נולדתי לבית משפחת ליסאני, בשנת 1944, במדינת אזרבייג'ן, בכפר מינדאוו שנמצא בגבול פרס-איראן וקווקז שזאת רוסיה. הורי קראו לי חתו, כשעלינו לארץ ישראל, השם היה חסר משמעות, לא התאים כל כך ולא התקבל בפני הפקידים במשרד הפנים ולכן החלפתי את שמי לחמדה. חמדל'ה על שם ארץ ישראל, ארץ חמדה.

אני הייתי הקטנה במשפחתי מבין שבעה ילדים. לדאבוננו חמישה אחים שלי נפטרו בעודם ילדים רכים. בזמנו, לא היו חיסונים שמנעו מגפות ומחלות ילדים והם לא שרדו. נשארתי, אני הילדה הכי קטנה, בת הזקונים בבית ואחי – צדוק.

בהיותי בת שש נפטרה אימא שלי (חנה ז"ל). הייתי ילדה יתומה ועצובה. אותו הדבר היה עם אחי, שהיה גדול ממני בשנתיים, גדלנו בלי אמא. אבא לא רצה להתחתן בשנית, כי חשש שאימא חורגת לא תטפל בנו כמו שצריך. היהודים בכפר שמרו מאד על הבנות, אסור היה לבנות ללכת לבית ספר או לגן, בגלל שהגנים ובתי הספר היו של הגויים. בגלל זה לא זכיתי ללמוד.

היינו נפגשות, הילדות בשכנות ביחד ומשחקות בחבל, גומי, חמש אבנים ומחבואים. היו פעמים ששיחקתי לבד ולעיתים ביחד עם חברות בשכונה ובבית. כשגדלתי והייתי יותר אחראית, בערך בגיל 8-9, עד כמה שזה עצוב, הפכתי כבר לעקרת בית. במקום ללכת לשחק עם בובות. טיפלתי בבית, באחי ואבא שלי. הייתי צריכה לנקות, לבשל, לטפל באח ולדאוג לאבא וגם לרקום ולתפור. החיים לא היו פשוטים והפרנסה הייתה בדוחק,

אני זוכרת שהייתי חוגגת את החגים בכך שהייתי מתחפשת ולוקחת דברים מבחוץ. לדוגמא הייתי צמה בתענית אסתר ובאמצע הצום שומעת את קריאת המגילה ואחרי קריאת המגילה היינו שוברים את הצום ואוכלים חיטה בלי כלום וזה כל מה שאכלנו אחרי הצום. פסח היה החג האהוב עלי כי כולם היו עם המשפחה המורחבת, אחיות של אבא, אז לכבוד החג, היה אוכל בשפע, וכמובן האפיקומן ועוד…  התארחנו אצל הדודה שלי, אחות של אבא, שהייתה כמו אימא בשבילי.

העלייה לישראל – חלום שהתגשם

כל הזמן חיכינו שנעלה לארץ ישראל. זה היה החלום של כל הקהילה בפרס ושל המשפחה, חלום שעבר מדור לדור מתי יזכו לעלות לירושלים. אחי צדוק, לפני הגיעו לגיל 17 אבי חשש שיגייסו אותו לצבא בפרס, ולכן הבריחו אותו לארץ ישראל. בשנת 1952 כשהייתי בגיל 15 עלינו לארץ ישראל, זה היה אחד האירועים המכוננים והמשמחים שקרו לי בחיי.

עלינו לארץ  – אבי ואני. לא היו בתים כדי לגור, גרנו באוהל במעברה בבנימינה. גם בארץ, המחיה הייתה קשה. אבי לא יכול לעבוד בבניין הוא עבד בקטיף פירות במעברה. חלק מהבנות בגילי התגייסו לצבא, אני רציתי ללכת לצבא אך אבא שלי התנגד ולא הסכים שאתגייס. אצלם בפרס הקפידו לשמור על הבנות שלא יצאו מהבית ובמיוחד לא לצבא שזה נחשב לתפקיד גברי.

בהגיעי לגיל 17 חיתנו אותי, כדי שלא אתגייס לצבא. השידוך היה עם שלום גריב, שהיה קרוב משפחה של אימא שלי. שם משפחה היה גריב זאדה, אבל הורידנו את "הזאדה" לפני המון שנים. כך נישאתי לשלום. לאחר נישואינו גם בעלי עבד בקטיף במעברה. אני נאלצתי לנקות בתים, כדי להביא כסף כדי שנוכל לקנות אוכל. בפרס מעולם לא עבדתי מחוץ לבית, בארץ ישראל ניקיתי בית בפעם הראשונה. 27 שנים הייתי מנקה. לא הייתה לי ברירה, זו הייתה עבודה זמינה, זה היה קשה, ולמרות הקושי אני מאושרת כי טוב לחיות בארץ ישראל ולא בחו"ל.

חמדה במעברה מקלחת את בנה בתוך גיגית

אחי, צדוק התגייס בארץ, וקיבל דרגת קצין בצה"ל הוא היה חרוץ ואמיץ. הוא התחתן אחרי הצבא ועבר לגור בירושלים. אבא שלי אמר שהוא רוצה להיות בקרבת צדוק אחי. אני לא הסכמתי להישאר לבד במעברה ולכן עברתי לירושלים לשכונת מוסררה. גרנו בדירת חדר אחד ושם גידלנו את ארבעת ילדינו . לבעלי לא היה מקצוע ולכן הוא עבד בעבודות מזדמנות, לא הייתה פרנסה בשפע. אני עזרתי לבעלי בכך שניקיתי בתים.

יותר מאוחר עברנו לדירה בת שלושה חדרים, עשויים מבטון והייתה לנו חצר צמודה לבית. בסביבת הבית שלנו היה מרחב ציבורי שבו היו בית כנסת, מכולת, מרפאה ועוד..,

אבא שלי נפטר בגיל 65, נשארה לי מזכרת ממנו שרשרת וטבעת שקנה במיוחד בשבילי. ועוד מזכרות וחפצים שעדיין קיימים עד היום. את הטבעת אני לא מורידה מהאצבע שלי והשרשרת שמורה בבית.

חמדה בסיור במוזיאון "אנו" בו השתתפנו במסגרת תכנית הקשר הרב דורי

במהלך השנם נולדו לנו ארבעה ילדים: שלושה בנים ובת אחת. ברוך ה' יש לנו מהם 16 נכדים.  כל השנים הייתי מארחת את כולם בביתי. המשפחה גדלה והתרחבה, היום אני לא יכולה לארח את כל הנכדים יחד, הם גרים רחוק, ואין מקום לכולם.

בני הבכור יוסי, לצערי, נפטר בגיל צעיר מאד הוא היה רק בן 48 במותו והשאיר אחריו שני בנים. הבת שלי, רחל, גרה קרוב אלי, בשבילי זה ממש טוב. טיפלתי בילדים שלה בבית והם קרובים אלי, היום היא עוזרת ומטפלת בי. היא עורכת לי קניות לשבת וליומיום, היא דואגת לי מאוד….

חמדה בסיור במוזיאון "אנו" עם התלמידה רחל

חמדה מספרת את סיפוריה לתלמידה תמר 

הזוית האישית

חמדה: הבנות היו מקסימות, עם הרבה סבלנות. עזרו לי לכתוב את סיפור חיי.

תמר ורחל: סיפורה של חמדה נגע מאד לליבנו, למדנו איך אנשים חיו בתנאים קשים והיו מוכנים לסבול למען ארץ ישראל.