מאגר סיפורי מורשת

שמי וואינטו בהווני ונולדתי בתאריך 1.1.1948 בעיר מאורי, אתיופיה, לאבי – בהווני טמסה ולאמי – דסה יצחק. נקראתי בשם "וואיניטו", שם מיוחד שמזכיר משהו טהור ונקי.

גרתי עם הוריי ואחי בבית קטן בשכונה מעורבת של יהודים ונוצרים בעיר מאורי. החיים באתיופיה לא היו קלים, היינו צריכים לשמור את היהדות שלנו בסתר, היו מקללים אותנו ולא היו נותנים לנו ללכת לנהר שהמקומיים נמצאו בו. תמיד פחדנו לפגוש בדרך את הנוצרים והגויים שגרים לידינו. אני זוכרת שאבא שלי תמיד דאג שלא נתערבב עם הגויים.

ילדות

הילדות באתיופיה הייתה לא קלה כי לא עשינו מה שרצינו בחופשיות, תמיד פחדנו מהגויים אבל הייתה לי משפחה חמה ושמחה תמיד שדאגו אחד לשני. אני זוכרת שלא הרגשתי מחסור בבית במשהו. אני לא זוכרת שהיה לנו בית ספר, לא הלכנו ללמוד אלא עזרנו המון להורים, שמרנו על הכבשים ושיחקנו הרבה בחוץ.

תקופת הבגרות שלי הייתה תקופה די טובה עם חברה טובה בשכונה מאתיופיה. חוויה מיוחדת שלי הייתה העלייה שלי לארץ ישראל, שהתגשם החלום שלנו וכל המשפחה שלי הצליחה להגיע לישראל ארץ אבותינו!

העלייה

העלייה לארץ לא הייתה פשוטה בעיקר כי הילדים שלנו – חלקם נשארו באתיופיה ואני עליתי ראשונה ומאוד דאגתי שהם יישארו ולא יעלו לארץ. כשהגעתי לארץ היה לי מאוד קשה להתרגל לשפה וגם למאכלים השונים, אני זוכרת שבמשך כמה חודשים אכלתי רק פירות כי הייתי רגילה למאכלים שלנו – אינג׳רה (לחם שטוח דק מותסס) ודבו (לחם מסורתי אתיופי).

בארץ ביקרתי באולפן לראשונה בחיי, ראיתי מה זה בית ספר, למדתי קצת עברית. אמנם קשה, אבל גם כיף ללמוד שפה חדשה. אני מצטערת שהגעתי בגיל שאני כבר לא יכלתי ללמוד, היה לי קשה עם הבית והילדים וגם קשה ללמוד בגיל מאוחר אחרי שמעולם לא למדתי לפני כן.

היכרות ונישואים ובניית משפחה

את בעלי הכרתי דרך שידוך, מגיל 12 אנחנו היינו נשואים עד שהוא נפטר לפני 17 שנה. כל חיי הייתי עקרת בית ואני לא מכירה משהו אחר.

בחתונת בתי מלי, אימא של הנכד דוראל

בארץ בניתי משפחה לתפארת, אני אימא לחמישה ילדים, סבתא ל- 16 נכדים סבתא רבתא לשבעה נינים וברוך השם זכיתי בארץ לחגוג בהמון אירועים משמחים. חיתנתי את הבנות שלי וגם את הנכד, היו לנו המון בר מצוות, זכיתי לראות ולחגוג. התחביבים שלי הם להיות עם הנכדים שלי ולהכין בונה (קפה מסורתי אתיופי) – זה עושה לי טוב.

תקופת הקורונה הייתה תקופה קשה בה הרגשתי פחד וחרדת נטישה. חשבתי שאני לא אראה את הילדים והנכדים שלי, הייתי עצובה וגם חולה מאוד בתקופה הזאת.

הזוית האישית

בזכות התכנית יכולתי לתת לסבתא שלי וואיניטו כבוד ושהסיפור שלה יתפרסם במאגר המורשת. התהליך היה לי מאוד מרגש, אימא הרבה עזרה לי לתרגם את סבתא, העבודה המשותפת הייתה מאוד מהנה. הרגשתי טוב ששאנחנו עושים עבודה על סבתא שלי שאני מאוד אוהב ומעריך.