מאגר סיפורי מורשת

שמי מירי פרייברג הובר ואני משתתפת בפרויקט הקשר הרב דורי עם נכדי יהונתן, בבית הספר "מבוא הגליל", שבקיבוץ איילת השחר.

נולדתי בישראל בבית חולים ליולדות ברחובות, שכבר לא קיים; בילדותי גרתי בקריית שלום ואני גרה מאז היותי בכיתה ד' בביה"ס היסודי "פיקא" ועד היום בפתח תקווה.

יש לי מעט מאוד תמונות מהילדות שלי, אבל פה, באחת התמונות היחידות שיש לי, אני מופיעה עם אקורדיון. מילדותי, החלום שלי היה להיות על במה: להיות שחקנית ובנוסף לעמוד על הבמה עם אקורדיון, להנחות שירה בציבור ולשמח באמצעות מוזיקה. אני לא מבינה מאיפה בא לי מין חלום בומבסטי כזה, כי זה פשוט לא היה מציאותי לילדות שלי.

בילדותי עם האקורדיאון

גדלתי בקריית שלום בשכונה של תושבים, שעלו מכל מיני ארצות ועדות, וכולם חיו בשכנות יפה; הייתה לנו חצר עם בוסתן מדהים שאבא שלי טיפח. הבילויים היחידים שאני זוכרת מילדותי, היו צפייה  במשחקי כדורגל, עם אבא שלי בשבתות בבוקר, ובמוצ"ש  – נסיעה לשוק בצלאל בתל אביב לאכול פלאפל.  לתיאטרון לא היה לי כל קשר, גם לא לאנשים מהתחום וגם לא הלכתי להצגות תיאטרון. ובאשר למוזיקה – גם לא היה להוריי כסף כדי לקנות לי אקורדיון, ולממן לימודי נגינה. בנוסף, בכל הזדמנות גם מעבר לילדות, כשהייתי צריכה לשיר, המקסימום שהייתי עושה – היו תנועות עם השפתיים. תמיד חשבתי שאני מזייפת, שאני לא מסוגלת לשיר ולא יודעת לשיר. ה"במה" הראשונה שלי הייתה כשהפכתי להיות מורה בכיתה.

אני האמנתי שלמידה פעילה היא מעניינת ויעילה, ולשם כך גייסתי את המשחק והמוזיקה, ליצירת למידה חווייתית ומשמעותית. תלמידי המחזור הראשון שלי כמורה חיילת בעיירת הפיתוח "אופקים" בבי"ס "אשלים" אמרו לי, שאני הבאתי את "הבימה" ל"אשלים". התלמידים סיפרו שבכל שבוע הייתי מפיקה ומביימת אירוע, וכל תלמידי הכיתה היו צריכים להשתתף, כל אחד ואחת לפי יכולותיהם. השירה וההצגות היו חלק אינטגרלי גם מלימוד אנגלית, תנ"ך ועוד מקצועות. גם בהמשך עיסוקיי בתחומי הדרכה בתחום התקשוב במשרד החינוך, הייתי שותפה לארגון כנסים, לצוותי חינוך בתחום התקשוב והופעתי בהם. זאת הייתה במה מקצועית.

הסרטים שלי

כשפרשתי  ממשרד החינוך, הצטרפתי לקבוצת מתנדבים בטלוויזיה הקהילתית בפתח תקווה, "מדיה תקשורת" ושם יצרתי כתבות על העיר פתח תקווה, ואף הופעתי בכתבות אלה, ששודרו בטלוויזיה הקהילתית.

בהמשך, בקבוצת "דוקו פ"ת", התמקדתי והעמקתי בלימוד יצירת סרטים דוקומנטריים, וחלק גדול מתהליך יצירת הסרטים למדתי, נוסף לליווי המקצועי בכוחות עצמי. למעט צילום, ביצעתי את קשת התפקידים האלה: תחקיר, כתיבת תסריט, בימוי, עריכה והפקה. הייתי שותפה ביצירת  חמישה סרטים דוקומנטריים, וזו הייתה במה עבורי. מצאתי את עצמי גם מופיעה בסרטים האלה. חשוב לי מאוד להעביר ערכים באמצעות הסרטים שאני שותפה ביצירתם.

על המוזיקה

החוויה המוזיקלית בילדותי התחילה, כשילד קטן שהיה שכן שלנו בקריית שלום, למד לנגן בכינור; הוא היה מתאמן שעות רבות, ואני זוכרת את הצלילים הצורמים, הצלילים לא היו כל כך נעימים, בלשון המעטה, וכל השכנים התלוננו. אבל היום, אני נהנית להאזין עוד ועוד לנכדי, יהונתן, כשהוא מנגן בכינור, זו חוויה מתקנת ממש. למעשה בני הבכור, אייל, אבא של יהונתן, ירש מאביו, סבא מוטי, את הכישרון המוזיקלי.

אני מזהה אצלו גנטיקה רוחנית. והוא הגשים את החלום שלי:  הוא עוסק במוזיקה, השתתף בלהקת רוק, מקיים ערבי שירה בציבור, אפילו הופיע עם להקה בערב שירים יווניים ועוד.

הגשמת החלום שלי

כשהגעתי לגיל שישים ממש התחלתי להגשים את חלום הילדות שלי  – לשיר ולשמח אנשים ולהיות שחקנית. ראשית, הצטרפתי ללהקת תיאטרון והשתתפתי במספר מופעים והצגות.

באותו הזמן, הצלחתי להתגבר על החששות, העזתי והצטרפתי ללהקת מחזמר. זו הפעם הראשונה שחברתי ללהקה שמבוססת על שירה, משולבת גם במשחק עם תלבושות.

סרטון: קליפ "להקת מחזמר עולמות", פתח-תקווה, בבימויו ובהפקתו המוזיקלית של שי לביא

עוד חלום שהגשמתי, יצרתי סרט "זה הסיפור שלי", שהוא פרי של מסע רגשי, בעקבות הרצון  שלי להעניק לעצמי מתנה לגיל שישים.  עברתי תהליך של התבוננות עצמית פנימית, לתובנות, לשינויים ולהגשמת חלומות. הסרט שימש עבורי במה לתיאור סצנות מחוויות שונות שהיו לי: חוויות שמחות, חוויות מאתגרות, דרכי התמודדות – שעשויות לעורר מחשבה ותובנות של הצופים, שאולי אף יפעלו לשינוי. אני מביאה בסרט לידי ביטוי את החלום שלי והגשמתו. הכל פתוח, הכל אפשרי אף פעם לא מאוחר להגשים חלום!

אני מאזינה בהנאה ליהונתן נכדי שמנגן בכינור

עוד חלום שהגשמתי, יצרתי סרט "זה הסיפור שלי"

סרטון: קליפ "להקת מחזמר עולמות", פ"ת, בבימויו של שי לביא

הזווית האישית

יהונתן: בזכות הפרויקט זכיתי למפגשים רבים עם סבתא, גם פיזיים וגם וירטואליים שקירבו בינינו מאוד, הרגשתי כשותף מלא בכתיבת הסיפור, במהלכו נחשפו בפניי הרבה דברים שלא ידעתי על סבתא שלי. בעקבות הסיפור של סבתא, אני מרגיש בר מזל שאני מממש את אהבתי למוסיקה וכבר מגיל צעיר מנגן בכלי נגינה שאני בחרתי.

מירי: המרחק בין פתח תקווה לגדות, חסר משמעות, כשמדובר על "זמן איכות" עם נכדי יהונתן, שזכיתי לחוות אותו במפגשים בסביבתו הטבעית בבית ספרו ב"מבוא הגליל". הרגשתי שהתהליך, החל מהריאיון הראשוני, עד ליצירת הסיפור המשותף, נחשף מידע שהפתיע את יהונתן, הוא היה שותף מלא בכתיבתו, זה שימח אותי וקירב בינינו מאוד. אני מאמינה שיהונתן ימשיך להיות ער לכך, שחשוב מאוד לחלום ושתמיד יגשים את החלומות שלו.