מאגר סיפורי מורשת

שמי סמדר בת אדם לויטן. נולדתי בתל אביב בשנת 1952, לאמי, צביה, אף היא ילידת הארץ ולאבי נפתלי, שאמנם נולד בסוסנוביץ' פולין, אך כיוון שעלה ארצה בשנת 1922, בהיותו בן חודשים ספורים, הוא נחשב בעיני עצמו, בעיני סובביו לצבר לכל דבר ועניין.

אחי הבכור, שמואל-אשר, המוכר בשם "שמוליק", נולד בתחילת נובמבר 1947, וכיוון שתאריך יום לידתי (למניינם, כפי שאבי נהג לומר) סמוך לשלו – 30 לאוקטובר, הייתי המתנה ליום הולדתו החמישי.

שמי סמדר, כמו שמות אחותי קרני, המבוגרת ממני בשנתיים, ובתי אלינוער, נובע מספרו של זאב ז'בוטינסקי "שמשון". אבי היה חניך תנועת בית"ר, ומאלה שהלכו בדרכו של זאב ז'בוטינסקי לאצ"ל ולתנועת חרות.

שם המשפחה המקורי שלי הוא "נגר", שהיה תרגום מטישלר (עושה שולחנות). סבו של אבי, יעקב טישלר, ביחד עם סבי, שלמה טישלר, הקימו בשנת 1932 נגריה לבנין (משקופים), ולכן החליטו שבישראל השם צריך להיות עברי. אני נולדתי עם השם נגר, ומאוד אהבתי אותו. לימים קיבלתי את שמו של האיש שלי אדי, ואני נושאת את שם המשפחה לויטן, שסיפורו ארוך ומעניין ואכתוב אותו לאתר. לשמי הפרטי הוספתי את השם "בת אדם", כאשר התחלתי לכתוב בעיתון מעריב, במחצית שנות השמונים.

גדלתי בבית "ישראלי". דיברנו עברית ואסרו עלינו לדבר באידיש, כך שהתקשינו מאוד לשוחח עם הסבתות שלנו, ברכה מצד אבא ודבויר'ה מצד אימא, שדיברו עברית ממש גרועה.

הייתי ילדה שובבה שמטפסת על עצים וקופצת ממרום המדרגות קפיצת ראש. הייתי מלאה פצעים וחבלות, ולכן כינו אותי בחיבה "פצע וחבורה ומכה טרייה".

אימא, שהגיעה מבית דתי,  הייתה בעלת אמונה, והבית שלנו שמר על המסורת, עם הפרדת הכלים לחלב ובשר, הדלקת נרות, ועריכת קידוש מדי שישי, צום מוקפד ביום כיפור וניקיון יסודי, הכולל ביעור חמץ לקראת פסח. בגיל ארבע שלחו אותי לגן הדתי, הסמוך לבית הספר "ישורון" שנמצא ממש מול הבית. דא עקא שבאחת השבתות, הגיע אלינו דוד יצחק שלזינגר, עם האופנוע-סירה החדש שלו, ולקח אותי לסיבוב בסירה, ביחד עם בת דודתי שולי, הבוגרת ממני בשנתיים. למחרת, כאשר הגננת יונה, בקשה לדעת כיצד בילינו את שבת קודש, ספרתי בחדווה על הנסיעה באופנוע. הגננת החווירה ואמרה שזה לא יכול להיות. כיוון שהתעקשתי, אימא נקראה לשיחה, ונאלצה להסביר שהדבר נעשה בלא ידיעתה, וחרף האיסור המוחלט על נסיעות בשבת. בשנה שאחרי כבר הייתי בגן שרה – גן עירוני ברחוב שפרינצק המקביל לביתנו, ושם הכרתי את רונית, שהייתה לחברת הנפש שלי, והיא חברתי הטובה עד עצם היום הזה.

למדתי בבית ספר שנקר בחולון. העיר, שהתפתחה וגדלה במהירות, סבלה ממצוקת מקום בבתי הספר, וכך אנו, תלמידי הכיתות הנמוכות, למדנו במשמרות מתחלפות. כמה חודשים מהשעה שמונה ועד השעה 12:00, וכמה חודשים מהשעה 12:30 ועד השעה 16:30.

בלטתי בתחומי השירה, המשחק והחברה. קיבלתי בקלות את כל התפקידים הראשיים, עד שלפתע, בכיתה ג' או ד', המורה לאה הכריזה שאני הולכת להיות פרח מס' 5, מה שאומר שאני אחת מהניצבות שכל המוטל עליהן אינו אלא לעשות כמה תנועות. את התפקיד הראשי קיבלה בתיה היפש. כמובן שהתקוממתי. כנראה שבכיתי למורה, והיא לקחה אותי לשיחה של גדולים, ואמרה לי את המשפט שנחרת בזיכרוני: "סמדר נגר תבלוט בהצגה גם אם היא "רק" פרח מס' 5, אבל בתיה היפש צריכה שיאירו אותה, וישימו אותה במרכז כדי להיראות". קיבלתי את השיעור שלי בצניעות ובהבנה שלכולם מגיע ליהנות מרגע של תהילה. המורה לאה ליטפה את שיערי המתולתל, ואמרה, "את מבינה, נכון? הרי הכישרון שלך ברור וידוע, ואת תוכלי להגיע איתו לכל מקום שתרצי." חשתי גאווה על האופן בו המורה הבהירה לי את הדברים.

בכיתה ו' עשו עלי חרם שנמשך עד כיתה ז', וזה הזיכרון הכי חזק שלי מבית הספר היסודי. אבי כצמן, שהיה מן גאון כזה, היה מחולל החרם. הוא הטיף לתלמידים, כי אנו חיים במדינה דמוקרטית, אך כאן בכיתה מתקיימת מונארכיה עם הירארכיה ברורה. יש מלכה לכיתה, ואת זה צריך להפסיק ומיד. אין לי מושג איך הוא הצליח לשכנע את כולם אך תוך זמן קצר כולם, כולל חברותיי הטובות ביותר, הפנו לי עורף.

למדתי ב"תיכון חדש" חולון, אך הייתי תלמידה מאוד גרועה, כך שנאלצו להעביר אותי לאקסטרני. (אקסטרני – בית ספר פרטי שלא ממומן על ידי מערכת החינוך) החוויה הכי חזקה באקסטרני, שנקרא הגימנסיה העברית, היתה טקס סיום הלימודים שאותו כתבתי, בחנתי קבוצת זמרים ושחקנים, ביימתי, דאגתי לתלבושות ואפילו לתפאורה, אותה הביא לי ידיד שהפיק באותה עת, הצגה פופולרית שנקראה "להקת פיקוד דיזינגוף". זו היתה הצלחה כבירה.

בצבא שירתי בצוות הווי של השיריון. הייתי זמרת והופענו בפני חיילים בתקופת מלחמת ההתשה, במוצבים מעוזים ותעוזים. שבוע לאחר שהכרתי את אדי בטסה שבסיני, אמרתי לו שאני חושבת על נישואים, ושאם זה לא מתאים לו הוא מוזמן לעזוב מיד, כי חבל על הזמן של שנינו. הוא נישאר.

אדי נולד ביאש שברומניה ועלה לארץ בהיותו בן שלוש עשרה. הוריו התגרשו כשהיה בן פחות משנתיים, כך שאין לו זיכרונות מבית עם אבא. אני מאמינה שמלבד אהבתו אלי, קסם לו הבית החם, עם ארוחות ליל שישי ושבת, כשכל המשפחה מסבה לשולחן. נישאנו חודשים ספורים לאחר שהכרנו בהיותי בת תשע עשרה וחצי . כיום (2023) אנו נשואים חמישים ואחת שנים.

בני הבכור נולד במהלך מלחמת יום כיפור, למעשה ביום בו החלו את חציית התעלה, ואת הכרעת המלחמה לטובתנו. קראנו לו עמידן, לאמור: עמי דן את אויביו. בננו השני, אוהד ("עושר בשמאלו ובימינו אושר וכבוד") נולד לאחר שנתיים ועשרה חודשים והוא אביו של אביתר. בחלוף עוד שנתיים וחודשיים נולדה אלינוער.

את התואר במדעי החברה והרוח עשיתי בהיותי אישה נשואה, ואם לילדים. גיליתי שאני אוהבת ללמוד, ומאז ועד היום אני מרבה להשתתף בקורסים שונים ובלימודי העשרה מגוונים. הגשמתי את שאיפתי והתקבלתי לכתוב בעיתון מעריב. כתבתי סיפורים ושירים כתבות וראיונות.

וכאן נכנס החלום הגדול:

רצינו משפחה גדלנו, אך למדנו לדעת שיש ילדים רבים שאין להם בית. החלטנו לאמץ. ההחלטה הייתה מהירה. בעלי אדי שאל מה בקשר לילד רביעי, ואני אמרתי, מה דעתך שנאמץ, והוא ענה: "וואלה! זה רעיון".

לאחר תהליך מרגש ומטלטל של כשנתיים אימצנו את א. ילדה מתוקה שהייתה אז כמעט בת שבע, וגדולה מאוהדי בקצת פחות מחודשיים.

כל המשפחה נכנסה למסע לא פשוט, של הכלת ילדה חדשה בתוך המשפחה, והפיכתה לאחות ובת טבעית. צחקנו שהיא ירשה מאבא שלי את סימפטום הניסטגמוס (ריצוד אישונים) שבגללו אבי לא יכול היה לקבל רישיון נהיגה. עיניה של א. היו כחולות ויפות כל כך, והניסטגמוס מאוד הפריע לה. הסימפטום בלט כאשר היתה בלחץ או כשדברה דברים שאינם אמת.

היא מאוד רצתה שאני אהיה אימא אמיתית שלה, ונהגה לשאול מדוע אינני יכולה ללדת אותה מהבטן שלי. עבורי זו היתה חוויה מרגשת ועוצמתית. למדתי בדרך הקשה להיות אימא של ילדה שלא ילדתי. באותה תקופה הפסקתי לעבוד בעסק המשפחתי (נגריית מטבחים), בה עבד גם סבא אדי. נשארתי בבית כדי לגדל את א. ולחבר אותה לילדים האחרים, וגם לילדי השכונה והכיתה. היא היתה מיוחדת, בעלת רמת משכל נמוכה, ובעיות אישיות שחסמו אותה מלהתפתח. דרכנו היתה סוגה בקוצים, אך פה ושם ראינו גם את פריחת השושנים.

לצערי, לסיפור שלנו עם א. אין סוף טוב. יום אחד, לאחר קצת פחות משבע עשרה שנה בהם גדלה בביתנו – יצאה ולא שבה עוד. א. ניתקה מאתנו אך אני יודעת שנולדו לה שני ילדים, אחת מהם נמסרה לאימוץ, ונוצר קשר ביני לבין האם המאמצת. כיום יש לי שמונה נכדים אהובים ומוכרים משלושת ילדיי הביולוגיים. הגדולה בהם בת עשרים ואחת, והקטן בהם בן עשר. את שני נכדיי מא. לא זכיתי להכיר.

סמדר בת אדם במפגשי הקשר הרב- דורי

הזווית האישית

סמדר: רעיון השיח הרב דורי ריתק אותי מהרגע הראשון, ואני חשה שזכיתי בחוויה מיוחדת עם אביתר, חוויה שהייתי שמחה לעבור עם כל אחת ואחד משמונת נכדיי. דרך המפגש למדנו להכיר את תולדות משפחותיהם של חבריו, שביחד רקמו את סיפור התקומה, של המדינה שלנו. החוויה החזקה ביותר כמובן, היא האפשרות לשבת יחד עם אביתר ולכתוב את תולדות המשפחה.

אביתר: נהניתי מהמפגשים של הקשר הרב-דורי, שמעתי סיפורים על המשפחה שלנו, והיה מאוד מעניין.