מאגר סיפורי מורשת

שמי בני גולדברג אני סבא של תמר לניאדו . ואני שמח להשתתף השנה בפרויקט הקשר הרב-דורי.

נולדתי בגרמנייה, ועליתי בגיל עשרה חודשים לישראל. אני מחשיב את עצמי כצבר. צַבָּר הוא מושג שהחל כסלנג והפך לחלק מהשפה העברית התקנית, והוא משמש לתיאור כל יהודי יליד-ארץ ישראל. כמילת סלנג היא בוטאה במלעיל, אך כמילה תקנית היא מבוטאת במלרע. המילה נגזרה משמו העברי של הקקטוס האמריקאי הנפוץ גם בישראל – צבר מצוי. (ויקיפדיה).

את ילדותי העברתי בפתח תקווה עם מאפיינים רגילים של התקופה בשנות החמישים, חמש נפשות בבית של חמישים מטר מרובע . אני בן בכור, עם רגש אחריות לשתי אחיות(לצערי אחת מאחיותיי נספתה בתאונת דרכים בחו"ל ).

בגיל חמש עשרה נסעתי לארצות הברית וחייתי אצל דודי במשך שנתיים, שם סיימתי את בית הספר התיכון, כששבתי לארץ התגייסתי לצבא, ואז הכרתי בת כפר הנשיא, את סבתא של תמר אביבה. החלום שלי היה להקים משפחה גדולה ואכן יש לנו חמישה ילדים ושניים עשר נכדים.

הסיבה שגרמה לי לחלום על משפחה גדולה ,היא החשיפה שחוויתי כאשר הגעתי לגור בקיבוץ. חוויתי את השמחה וההרמוניה במשפחות גדולות. גורם נוסף העוצמה שמשפחה גדולה משדרת.

"אם תרצו אין זאת אגדה " כדברי חוזה מדינת ישראל בנימין זאב הרצל.

הזווית האישית

בני: הרעיון של המפגשים הוא חיובי ביותר, שכן הוא משתף חוויות וציוני דרך בין הדורות, ומלמד דברים חדשים. מלבד זאת, זהו זמן איכות של סבא ונכדה.

תמר: היה מעניין להקשיב לסיפורים, לשתף וללמוד על מה שהיה בעבר.