מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי בנימין, נולדתי בשנת 1951, ביוהנסבורג דרום אפריקה. ילד שני במשפחה, אחותי גייל גדולה ממני בשנה וחצי. גרנו ברחוב שהיו בו הרבה יהודים, היה בית כנסת בקצה הרחוב והקהילה הייתה מאוד מגובשת. הבית שלנו היה מסורתי, שמרנו על כשרות, חגגנו את כל החגים ואני זוכר שבבית שלי חגגו את כל החגים יחד עם המשפחה המורחבת.

אבא שלי נולד בליטא והגיע לדרום אפריקה עם משפחתו בגיל שמונה. הם עברו מכיוון ששאפו להשיג חיים טובים יותר. סבא וסבתא שלי התחתנו בליטא, כשהיא נכנסה להריון עם אבי, סבי עזב לדרום אפריקה כדי לבסס שם תשתית להעביר את המשפחה והיה שם שמונה שנים עד שהצליח ולכן אבא שלי פגש את אביו לראשונה רק בגיל שמונה. אמא שלי נולדה בבלארוס, משפחתה הגיעה לדרום אפריקה כשהייתה בת ארבע, גם הם הגיעו לשם כדי לשפר את איכות חייהם.

הילדות שלי הייתה מאוד רגילה, משפחה חמה, לא היה חסר לי דבר, גרנו בבית שאמי קיבלה בירושה, למדתי בביה"ס היסודי בשכונה. המורה שלי בכיתה א' הייתה גם המורה של אימי כשהיא הייתה בב"הס היסודי.

בנימין עם אחותו, בבית ילדותו ביוהנסבוג

מגיל חמש, בסיום יום הלימודים, הייתי הולך יחד עם בני גילי ללמוד ב"חדר", ללימודי יהדות, ההורים שלי היו מחייבים אותי ללכת עד הבר מצווה, לא אהבתי את זה כלל. התנחמתי בכך שהיה לי "טרנזיסטור", רדיו קטן, שהייתי מחביא בכיס החולצה ומקשיב למוזיקה ותוכניות הרדיו תוך כדי השיעורים.

בשכונת מגוריי מידי שנה, הקהילה היהודית הייתה מתגייסת לאיסוף בגדים למען א"י. בילדותי דמיינתי אוניות מלאות בגדים שנזרקות לחופי ישראל ואנשים הולכים עם בגדי יד שנייה. עם בגרותי הבנתי שהבגדים נמכרו תמורת כסף והכסף הוא שנתרם למדינה. מעולם לא חשבתי שיש באפשרותי להגיע לא"י.

בגיל שלוש עשרה, ההורים שלי רצו להשתדרג, עברנו לשכונה עמידה יותר, לבית יותר יפה וגדול. הייתה שנה נפלאה, עד שביום קייצי אחד בפתאומיות נפטר אבא. העסק שלו הוא שפרנס את הבית, אימי הייתה עקרת בית. באותו יום נסגר העסק והשפיע מאוד על מצבנו הרגשי והכלכלי. אבי היה דמות מרכזית בבית, במשך שנה שלמה היינו באבל, הייתי הולך מידי יום, שלוש פעמים לבית הכנסת לקרוא קדיש. החיים השתנו מקצה לקצה, אמי הושפעה מאוד ממותו של אבי והמצב בבית היה קשה. היא החליטה שעלי ללכת ללמוד בישיבה תיכונית דבר שהיה מנוגד לגמרי מרצונותיי. נאלצתי 'לרדת כיתה' כי הידע שלי בגמרא לא היה ברמה של בני גילי.

בגיל חמש עשרה, פרצה מלחמת ששת הימים, הייתי קשוב לרדיו ומעודכן בכל המתרחש. האירוע הזה הכניס את מדינת ישראל למודעות שלי יותר, ואז החלה המחשבה שארצה לבקר בה בעתיד.

במשך שנתיים עשיתי את כל המאמצים ומעשי הקונדס כדי שיסלקו אותי מביה"ס וחזרתי ללמוד בבי"ס רגיל ושם גם נאלצתי 'לרדת כיתה' כי נוצר פער בידע שלי במקצועות הליבה. בדרום אפריקה ניתן היה לסיים בגרות מלאה במידה ועוברים מבחנים בנושאים, אנגלית, אפריקנס (השפה המדוברת בדרום אפריקה), גיאוגרפיה, היסטוריה ומתמטיקה. לא ניתן היה לגשת למועדי ב', במידה ונכשלת באחד מהמבחנים היה עליך להשלים את כל השנה מחדש. ידעתי שלא אצליח לעבור את המבחן במתמטיקה ולכן ויתרתי מראש.

בעבר, בדרום אפריקה, לאחר סיום הלימודים התיכוניים על כל הגברים הלבנים היתה חובת גיוס. בטירונות, היינו כעשרה יהודים מתוך כשמונה מאות גויים. יום אחד שמתי לב שבחור גוי עוקב אחרי לכל מקום, פניתי אליו ושאלתי אותו מדוע עוקב אחרי וענה שנאמר לו שליהודים יש זנב והוא רצה לראות אותו. כמובן שצחקתי והסברתי לו שזו טעות.

כשפרצה מלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973 החלטתי שאני רוצה להגיע לא"י כי ידעתי שזה המקום שלי ושל העם שלי ואני צריך להיות שם. ולכן, עליתי בפברואר 1974 לקיבוץ מעיין צבי והתחלתי לימודי עברית באולפן. התנסיתי בעבודה בקיבוצים, בבננות, בריכות הדגים וברפת ואז חזרתי לדרום אפריקה למשפחתי לכשלוש שנים.

יום אחד בזמן נסיעה בחזרה מהעבודה שמעתי ברדיו שישראל שחררה את חטופי אנטבה והייתי כל- כך נרגש שלא יכולתי להמשיך לנהוג, עצרתי בצד הדרך והחלטתי באותו הרגע שאני חוזר להשתקע בארץ.

חזרתי לקיבוץ מעיין צבי, כעבור חצי שנה, בגיל עשרים ושש, התגייסתי לשירות קרבי בחיל השריון כחייל בודד וסיימתי את הצמ"פ (אימון צוות מחלקה פלוגה) כחייל מצטיין. בגלל גיוס בגיל מאוחר שירתי רק כ-18 חודשים. נהניתי מאוד בשירותי הצבאי, חשבתי ואני חושב עד היום ששירות בצה"ל זהו ערך עליון.

עליתי לארץ לבנות ולהיבנות, לתת מעצמי. באותה תקופה היה משפט שנחקק מאוד בזיכרוני ומאוד התחברתי אליו, הוא הנחה אותי בחיי והוא, מכל אחד לפי יכולתו ולכל אחד לפי צרכיו. רציתי להיות חלק מקהילה, לא לרוץ אחרי ממון אלא לחיות חיי שיתופיות וקהילה יחדיו בא"י.

לקראת סוף שירותי הצבאי הכרתי בקיבוץ את ג'נט, עולה מאנגליה שלמדה באולפן בקיבוץ. לאחר שנתיים התחתנו בקיבוץ, הבאנו שלושה ילדים, בן ושתי בנות. יש לנו שתי נכדות מקסימות מאיה והילי ואנו יחד עד היום, מתגוררים בבית מקסים בקיבוץ על צלע ההר המשקיף לים התיכון.

הזוית האישית

נדיה: נהניתי מאוד לשמוע את סיפוריו, את רובם מעולם לא שמעתי. הסתקרנתי, צחקתי והתרגשתי לשמוע כמה היה חדור מטרה ואמיץ, להגיע לארץ מתוך שליחות ובמטרה לתת מעצמו למדינה שלנו. תודה על הזכות הזו.

בנימין: היה מאוד מרגש להיזכר ולחשוב על החיים שעברתי יחד עם הבת שלי. חשבתי על דברים שהמון שנים לא חשבתי עליהם. מאוד מרגש אותי וגאה בבת שלי שלוקחת חלק בתכנית הקשר הרב דורי.

הסיפור תועד במסגרת השתלמות מורים של תכנית הקשר הרב דורי בשנת לימודים התשפ"ג