מאגר סיפורי מורשת

שמי נטע ורצברגר (אני קרויה על שמה של אימא של סבתי הנרייטה שביום יום נקראה יטי) ואני תלמידה כיתה ה1 בבית הספר ממ"ד בורג במזכרת בתיה. במסגרת תוכנית הקשר הרב דורי אני מתעדת את הסיפור של: סבתא שלי ז"ל אסתר סמואל כהן – סבתי מצד /אמי. ואת הסיפור אני כותבת עם אימא שלי מיכל.

סבתא אסתר סיפרה את הסיפור שלה לאימא שלי ואימא סיפרה לי, בנוסף הסיפור מצולם בעדות שלה כאשר היא הדליקה משואה ב"יד ושם" (קישור לסרטון מצורף בהמשך הסיפור).

סבתא נפטרה כשהייתי בת שש, אבל ביקשתי מאימא שתעשה איתי את העבודה, ותספר את סיפורה של סבתא.

סבתא אסתר ז"ל סיפרה כך:

"כשהייתי בת שש החלה מלחמת העולם השנייה. נורבגיה הייתה מקום יחסית בטוח, אך באיזשהו שלב באפריל 1940, הנאצים כבשו את נורבגיה והשלטון החל לשתף פעולה עם גרמניה.

אבי היה הרב הראשי של נורבגיה, הייתי ילדה בת תשע בשנת 1942, כאשר אבא שלי נלקח למחנה גריני, עוד קודם לכן עליו היה להתייצב יום יום בתחנת המשטרה המקומית בעיר אוסלו וזאת מפני שכל פעם האשימו את היהודים במשהו. שוטר אחד רמז לאבא שכדאי לו להעלם ולא להגיע יותר, אבי סיפר לאמי שאינו יכול לעשות זאת מפני שהוא צריך לדאוג לקהילה שלו ולא יכול היה לעזוב בזמן הזה, לכן הגיע בכוחות עצמו מידי יום להתייצב בתחנת המשטרה.

יום אחד אבא ועוד תשעה גברים נאסרו ונלקחו, נאמר להם שזה לזמן קצר. אנחנו האמנו שהם נעצרו וישוחררו בקרוב. שלחנו לאבא מכתבים ודברים נוספים ואפילו ארבע מינים , אך אבא לא חזר.

אבי אמר: "רב לא עוזב את הקהילה שלו" – סבא יצחק הי"ד יכל לעלות לארץ ישראל, או לעבור לארץ אחרת אך לא רצה לעזוב את הקהילה שלו ולכן נעצר ונרצח.

אנחנו ניצלנו ע"י המחתרת הנורבגית שהיתה בקשר עם אימא שלי. המחתרת העבירה אותנו לדירת מסתור ואחרי תקופה הועברנו לשבדיה.

כשעברנו את הגבול היינו צריכים ללכת ברגל בקור של מינוס 20 מעלות מתחת לאפס. אחרי ההליכה נכנסנו לתוך משאיות של תפוחי אדמה, עלינו והניחו עלינו שקי תפוחי אדמה כדי לסתיר אותנו וכדי שלא יגלו שיש שם אנשים, את הילדים הקטנים הרדימו בכדורי שינה שלא ירעישו. בשבדיה חיינו בצמצום אך כמעט ללא חשש, לי היה מזל שהייתי עם אמא ועוד שני אחים, היו שם ילדים ללא משפחה בכלל.

כשנגמרה המלחמה היינו בשבדיה משם עלינו לארץ בשנת 1946.

כשהגעתי ארצה סרבתי להאמין שאבא לא יחזור אלינו, הייתי הולכת ברחוב ומסתכלת בפניהם של הגברים הגבוהים שהלכו ברחוב ובודקת, אולי זה אבא שלי? (אך כמובן שלא מצאתיו). להיקלט בארץ בין הצברים היה ממש קשה אך זה סיפור להזדמנות אחרת.

סבתא אסתר סמואל-כהן היתה בין מדליקי המשאות ביד ושם בשנת 2008

מתוך טקס מדליקי המשואות תשס"ח (2008): אסתר סמואל-כהן נולדה בשנת 1933 באוסלו, נורווגיה. אביה היה הרב של יהודי נורווגיה והוא נספה באושוויץ. אסתר ובני משפחתה ניצלו הודות לפעילותם של חסידי אומות העולם.

קישור לסרטון הדלקת המשואות ביד ושם ב 2008

תמונה מטקס הדלקת המשואות ביד ושם בשנת 2008

סבתא אסתר ואני כתינוקת

סבתא אסתר ז"ל במרכז התמונה אוחזת אותי תינוקת קטנה לידה סבא אהרן ז"ל ומצידה השני אילזה תבלא"ט, הן היו כמו חצי אחיות מכיוון שאילזה הגיעה מאוסטריה למחנה קיץ בנורבגיה ואז פרצה המחלמה והיא לא יכלה לחזור למשפחתה.

אני ואמא שלי השתתפנו בתכנית הקשר הרב דורי

אמא כתבה איתי יחד את הסיפור של סבתא. הרגשתי שאני רוצה להשתתף בתכנית, ולא יכולתי לעשות זאת, מכיוון שלי אין אף סבא או סבתא. כולם נפטרו לפני שהייתי בת שש.

בת דודה של אמא שלי: אורה רובין הוציאה ספר בשם: "הלילה יהיה קר מאוד".

הספר "הלילה יהיה קר מאד" מספר את סיפורה של משפחת סמואל, על פי ספרה של אורה רובין איורים: ורד אופנהיימר די-טור. בקישור הבא: מצורף הספרון כינוס – הלילה יהיה קר מאוד

נטע בחרה מספר תמונות מהספרון "הלילה יהיה קר מאוד" המתארות את סיפורה של סבתא אסתר סמואל-כהן וכתבה עליהם:

בתמונה: סבא יצחק סמואל הי"ד שהוא סבא רבא שלי וסבתא יטי ז"ל שעל שמה אני נקראת ביום חתונתם בי"ח חשון תרצ"א

 בתמונות: סבתא אסתר, אביה ואחיה אלחנן. כילדה בת 6 (ג'ינג'ית) בביתה בנורבגיה ניסן התרצ"ט, כאשר נולד לה אח קטן.

בתמונות: סבתא –  רואים שסבתא אהבה לצייר ואהבה חשבון

(בבגרותה היא הייתה פרופ' לסטטיסטיקה, כלת פרס ישראל).

כאן הסיפור על סבא יצחק הרב הראשי של נורבגיה

   סבא הרב יצחק סמואל הי"ד, מתייצב מידי יום במשטרה באוסלו (למרות שהיה אחד שרמז לו שלא כדאי) ונלקח למעצר בספטמבר 1942   

סבא יצחק הי"ד נשלח לאושוויץ

 סבתא מקבלת טלפון מחברת המחתרת הנורווגית  הרומזת לה "שהלילה יהיה קר מאוד", וזה סימן שהלילה הם יעברו בעזרת המחתרת, לדירת מסתור ואז לשבדיה

    נר ראשון של חנוכה, עוברים את הגבול לשבדיה בתוך משאיות של תפוחי אדמה

   בשבדיה, סבתא יטי מתפעלת את ביתה ועוזרת כאם בית לכל הפליטים

  נגמרה המלחמה

 הגעה לארץ ישראל, לחיפה אחרי מסע של 3 שבועות באוניה

הזוית האישית

נטע: אני רוצה להגיד לאימא שלי שהיה לי כיף לעשות איתה את חקר הסיפור על סבתא אסתר.

אמא של נטע: אני רוצה להגיד לנטע, שתזכור תמיד מי היו השורשים שלה ותמיד להתחבר אליהם. "דעי כי אנחנו בנות מזל לחיות בארץ הזא, תזכרי כל יום לחייך, לעשות מעשים טובים והודות לה גם בזמנים קשיים, כי ה' תמיד טוב אלינו ושומע אותנו".