מאגר סיפורי מורשת

שמי אריאל, אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרתה אני מתעד סיפורים מחיי סבתי, בילי רוט.

לגדול בבית הילדים בקיבוץ

סבתא מספרת: "בקיבוץ של פעם הילדים באותה שכבה גדלו ביחד בבית הילדים. הם אכלו ישנו ושיחקו שם. בבית של ההורים הילדים היו רק שלוש שעות בכל יום והשינה לא ליד ההורים נקראה "לינה משותפת", וכך גדלתי גם אני. למדתי בבית ספר משותף בקיבוץ שדה אליהו, ליד טירת צבי. אז קראו לו "בית הספר המשותף של משקי הקיבוץ הדתי בעמק בית שאן", היום קוראים לו בית ספר שק"ד (ראשי תיבות – שיתופי קיבוצי דתי.)

בגלל שבית הספר היה משותף, החוויה הגדולה הייתה ההשוואות בין הקיבוצים: מה אוכלים, במה משחקים, מה עושים כשחולים וכו'.. בכיתות ו' -ז' חגגו לכל ילד וילדה בר/בת מצווה (כמו היום). אז זה לא היה מסיבה: קודם כל הלכו לבית הכנסת (כשזאת בת, אבא שלה היה מברך אותה) ואחר כך בחדר האוכל הילד/ה נושא/ת דרשה וילדי הכיתה שרים לו/לה שירים שנכתבו במיוחד בשבילו. בדרך כלל ההורים בחרו נושא וכתבו את הדרשה והילד רק הקריא מהדף את מה שכתבו, אבל בבת מצווה שלי אני הייתי זאת שבחרתי את הנושא ואבא שלי כתב את הדרשה.

כל השכבה הייתה חברה בתנועת הנוער בני עקיבא ונפגשו כל שבת, שרו שירים (בעברית), למדו ריקודי עם ושוחחו על משהו שקרה באותו שבוע וכך גם אני.

בצבא שירתי בחיל האוויר בתפקיד שכלל לכתוב ולקבל הודעות צופן (כך שאם ההודעה נופלת בידי האויב הוא לא יוכל להבין אותה). התפקיד נקרא צפנות. ההודעות היו הנחיות לביצוע משימות ולפעמים הודעות עצובות על תאונות מטוסים. במלחמת יום כיפור, סבתא העבירה הודעה חשובה שבה היה כתוב שמפקד הבסיס נהרג. בצבא יש דרגות של סודיות חומר: בלתי מסווג, מוגבל, סודי וסודי ביותר. תפקיד הצפנות היה מוגדר סודי ביותר, אז אי אפשר לספר הרבה.

אחרי הצבא, יצאתי לשנת שירות שלישית (שלישית בגלל שהשירות הצבאי היה שנתיים). בקיבוץ מעלה גלבוע סבתא פגשתי את סבא שלמה והתחתנו בשנת 1973. מאוחר יותר כל המשפחות עזבו את הקיבוץ ועברו לקיבוצים אחרים וסבא שלמה ואני עברנו לקיבוץ טירת צבי (בחזרה לביתי) ושם נולדו להם שלושה ילדים, אימא של אריאל היא האמצעית. אני וסבא נפרדנו, סבא התחתן שוב ונולדו לו עוד שני בנים שהם אחים של אימא של אריאל. פעם בשנה, סבא, אני וכל המשפחה נפגשים להדלקת נר חנוכה.

החפץ המיוחד של סבתא

חפץ שעבר במשפחה אצלנו הוא גביע על רגל עם מכסה עשוי מעץ ומצופה בלכה. על החפץ מצויירים ענפים ועלים של עץ אדר. בנוסף, היו על המכסה חורים קטנים. הכלי שימש ככלי לבשמים בהבדלה. הגביע היה של אבא ואימא שלי (מאיר וחנקה), כשחנקה נפטרה אני ואחיי לקחנו כל אחד חפץ מכלי השבת של מאיר וחנקה ואני לקחתי את הגביע.

מאיר קיבל את הגביע מחבר טוב שלו וזה קרה כך: החבר בא אל הבית של מאיר וחנקה והביא את הגביע, בתוכו היה תבלין בשם ציפורן (תבלין עם ריח חזק מאוד). זה היה אחרי שמחת תורה והוא ביקש את האתרוג שנשאר מסוכות, ואז הוא ישב במשך שעות והכניס את הציפורן אל תוך האתרוג אחד אחד. מה שעושים עם האתרוג הוא – מחכים שהוא יתייבש ואז הוא מתכווץ, מכניסים אותו לגביע, ומברכים איתו "בורא מיני בשמים". אחרי חצי שנה החבר הביא את הכלי אליהם עם האתרוג המיובש ונתן להם אותו.

כשאבא ואימא של אריאל (הנכד שלי) התחתנו, נתנתי להם את הגביע ובגלל זה החפץ שבחרתי להציג בתכנית. אחרי כמה שנים (כנראה אחרי שעברנו דירה) החפץ אבד ובגלל זה אין תמונה של החפץ עצמו אלא של אחד אחר, דומה לו."

חפץ העובר במשפחה

הזוית האישית

אריאל הנכד המתעד: המפגשים היו לי מאוד מעניינים: למדתי הרבה דברים על החיים של פעם ועל סבתא שלי. בנוסף, המפגשים היו כיפיים בגלל הדברים החדשים שלמדתי ובגלל שאני לא הרבה פעמים מנהל עם סבתא שיחה כזאת ארוכה. זה היה גם מאתגר, בעיקר מהבחינה הטכנית אך גם הכתיבה. אני מאוד שמח שהשתתפתי במפגשים האלה מכל הסיבות שציינתי.